שיר אהבה מונח כאן לפנינו. דוברו פונה אל מי  שהוא מכנה "אהובתי". הוא מתאר את יופייה הבוהק בחשכה: לבנת צוואר היא, האישה, ורק "הַלְּבָנָה" התלויה בשמי הלילה מאירה כמוה. לכן אולי הוא מציע לתת לה במתנה "אֶת כָּל הַכּוֹכָבִים". הם, כנראה, התכשיטים היאים לה בעיניו. ועוד הבטחות יש לו אליה: כמו שני שועלים הם יתגנבו לכרם, וביחד יטעמו מהאשכולות הבשלים, או אולי בעצם ילכו ביחד אל שפת הים, שם היא תוכל לטבול את רגליה במים, והגלים ילטפו אותם. אך לא, הוא נמלך שוב בדעתו: הם ילכו ביחד אל הפרדסים, שם יתמכרו לבושם פריחת ההדרים. בדרך לשם "הַחֹשֶׁךְ יַעֲטֹף" את פניה "בִּשְׁחֹורִים", בצעיף כיסוי, בלבוש מסתיר. אבל מתי יתממשו ההבטחות הללו? מתי ילכו ביחד לכרם, לים, לפרדס? בעוד רגע? עוד הלילה? לא ולא. עכשיו הם נפרדים. השמחות לא יתרחשו ברגע זה. הכול יקרה "מחר":

מֵעַל שָׂדוֹת תְּלוּיָה הַלְּבָנָה
נֵלֵךְ לְשָׁם, אֲהוּבָתִי, נֵלֵךְ מָחָר
אֶת כָּל הַכּוֹכָבִים אַגִּישׁ לָךְ מַתָּנָה
אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת צַוָּאר.

בַּכֶּרֶם יֵשׁ כְּבָר אֶשְׁכּוֹלוֹת בְּשֵׁלִים
נֵלֵךְ לְשָׁם, אֲהוּבָתִי, נֵלֵךְ מָחָר
בְּשֶׁקֶט נִתְגַּנֵּב, כְּמוֹ שְׁנַיִם שׁוּעָלִים
אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת צַוָּאר.

הַחוֹף עָזוּב, הָאֹפֶק עַרְפִלִּי
נֵלֵךְ לְשָׁם, אֲהוּבָתִי, נֵלֵךְ מָחָר
הַיָּם אָז יְלַטֵּף רַגְלַיִךְ בַּגַּלִּים
אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת צַוָּאר.

הַלַּיְלָה שׁוּב אָפֵל עַל פְּנֵי הָעִיר
נֵצֵא אֵלָיו, אֲהוּבָתִי, נֵצֵא מָחָר
הַחֹשֶׁךְ יַעֲטֹף פָּנַיִךְ בִּשְׁחֹורִים
אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת צַוָּאר.

בַּפַּרְדֵּסִים כְּבָר בֹּשֶׂם הַפְּרִיחָה
נֵלֵךְ לְשָׁם, אֲהוּבָתִי, נֵלֵךְ מָחָר
בַּלֹּבֶן הַשָּׁקֵט אֶקְרָא לָךְ בְּשִׂמְחָה
אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת צַוָּאר.

המשורר שכתב את השיר הוא יעקב שבתאי, שהלך לעולמו באוגוסט 1981, והוא רק בן ארבעים ושבע. בשנות חייו הקצרות מדי הספיק רבות: פרסם את זיכרון דברים, אחד הרומנים הנחשבים ביותר בספרות העברית בת זמננו, ועוד רומן, סוף דבר, שאת כתיבתו לא השלים. (אלמנתו, עדנה שבתאי, בשיתוף עם דן מירון, הסתמכו על טיוטות שהשאיר, ערכו את כתב היד והוציאו אותו לאור שלוש שנים אחרי מותו של שבתאי). הוא כתב עשרה מחזות, תרגם ועיבד מחזות רבים אחרים, תרגם שירים, כתב ספרי ילדים, הוציא לאור קובצי סיפורים ושירים, וכתב גם פזמונים שהולחנו, ושטובי הזמרים שרים עד היום.

לפני שלוש שנים השתתף בפסטיבל דוק-אביב הסרט "אבא שלי יעקב שבתאי". יצרה אותו נועה שבתאי, בתו מחוץ לנישואים של הסופר, שנולדה לדליה גוטמן (במאית ואשת טלוויזיה שהפיקה בשנים האחרונות את הסרט התיעודי "המסע של ילדי טהרן"). כשהייתה בת ארבע עשרה, סיפרה נועה שבתאי, החליטה להגיע לאולם בית ביאליק, שם ערכו ערב לזכרו של אביה. שנים אחרי שמת במפתיע מהתקף לב, בהיותה רק בת שמונה חודשים. באותו ערב השקיפה על המתרחש מהצד, צפתה בעדנה שבתאי, אלמנתו של אביה, התבוננה במשתתפים המכבדים אותו כל כך, וחשה עד כמה אינה מוזמנת להשתייך אל האב שלא הכירה.

שנים אחרי כן גמלה בלבה ההחלטה ליצור סרט עליו, לשוחח עם אחיו וחבריו, להבין מי היה האיש שבזכותו באה לעולם, ואולי גם להבין את טיב הקשר שלו עם אמה.

האם השיר "אהובתי שלי לבנת צוואר" יכול לספר לה משהו על ההבטחות הניתנות באפלת הלילה, על ההפרזות המושמעות אולי כשהאהבה קיימת אך אינה זוכה למימוש של שגרה בטוחה ומובנת מאליה? האם גבר נוטה לתת לאהובתו את כוכבי השמים – ולא סתם רק כמה מהם, אלא את כולם! – כאשר אינו יכול להעניק לה מתנות אחרות, של חיי יום יום משותפים? האם עליה להתעטף בחשכה, ולהשלים עם שלל תוכניות שיגיעו "מחר"?

גרסה אחרת של השיר, כנראה מוקדמת יותר, נקראת "פרידה":

הַכּוֹכָבִים כָּבִים, אֲנִי הוֹלֵךְ,
מָחָר אֶחֱזֹר, מָחָר, אֲהוּבָתִי, מָחָר,
וְגַם אִם אֶתְעַכֵּב, אֶזְכֹּר אֶת כֹּל כֻּלֵּךְ,
אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת מָחָר צַוָּאר.

הֵם מְחַכִּים לִי כְּבָר לְיַד הַבְּרוֹשׁ
מָחָר אֶחֱזֹר, מָחָר, אֲהוּבָתִי, מָחָר,
הִסְתּוֹבְבִי לַקִּיר, הַנִּיחִי אֶת הָרֹאשׁ,
אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת צַוָּאר.

לָקַחְתִּי אֶת הַתִּיק עִם הַצֵּידָה,
מָחָר אֶחֱזֹר, מָחָר, אֲהוּבָתִי, מָחָר,
גַּם הַשָּׁעוֹן מוֹרֶה כִּי בָּאָה  שְׁעַת פְּרֵדָה,
אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת צַוָּאר.

עַכְשָׁו אֵצֵא בִּצְעָדִים שְׁקֵטִים,
מָחָר אֶחֱזֹר, מָחָר, אֲהוּבָתִי, מָחָר,
הִנֵּה הֵם שׁוּב קוֹרְאִים בִּשְׁמִי בֵּין הַבָּתִים,
אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת צַוָּאר.

אֶת תְּמוּנָתֵךְ טָמַנְתִּי בָּאַרְנָק
שָׁלוֹם, אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי, לִבְנַת צַוָּאר,
כְּשֶׁאֶחֱזֹר אָבִיא לָךְ פֶּרַח מִמֶּרְחָק
מָחָר, אֲהוּבָתִי, אוּלַי מָחָר.

גם כאן עוטף הדובר את אהובתו בהבטחות: הלילה בא אל קצו, "הַכּוֹכָבִים כָּבִים", והוא נאלץ ללכת ממנה, שכן "הֵם שׁוּב קוֹרְאִים" בשמו (מי אותם "הם" המאלצים אותו להיפרד ממנה? אפשר רק לשער), אבל מחר ישוב, מחר יביא לה פרח. עד אז ימשיך לזכור אותה, לראות את יופייה בעיני רוחו. ליתר ביטחון הוא מטמין בארנקו את תמונתה. בינתיים הוא מפציר בה שתהפוך את ראשה אל הקיר – שלא תיאחז בו ולא תתייפח, כדי להקל עליו את ההליכה ממנה?

רק בשורה האחרונה, ממש לפני שהוא מטופף החוצה על קצות האצבעות, מתערער משהו בהבטחותיו הנחרצות, ספק מסוים משתרבב אל דבריו: האם באמת ישוב? המילה "אוּלַי" נוספה להבטחה. את הגרסה הזאת של השיר אפשר לראות כדברי פרידה של איש שנאלץ לצאת לקרב. השעה הגיעה, המגייסים מחכים, אין בלבו ודאות כי ישוב. בכך היא שונה מהגרסה המוכרת, זאת שנותרה והונצחה בלחן הנפלא של סשה ארגוב, אחד מגדולי המלחינים של הזמר הישראלי.

מהעדויות בסרטה של נועה שבתאי אפשר להבין שבין אמה ליעקב שבתאי התקיימה אהבה משמעותית, שרירה וקיימת. נועה עצמה לא הכחישה את תחושת הקיפוח הבלתי נמנעת שחשה בדיעבד: מדוע אביה לא עזב את משפחתו, כדי לחיות אתה ועם אמה, כדי לגדל אותה? המוות קטף אותו בטרם עת. ייתכן שאילו חי, היה מתמסר למשפחתו האחרת. אין לדעת.

מכל מקום, את "אהובתי שלי לבנת צוואר" כתב יעקב שבתאי לפני שהכיר את דליה גוטמן. האם הייתה בחייו עוד אהבה אסורה אחרת, קודמת? ואולי בכלל לא כתב אותו על אישה ממשית, אלא על הרהורי לבו?

אין בעצם חשיבות ממשית בתשובה לתהיות הללו. לנו די באוצרות ששבתאי הותיר אחריו, והשיר שלפנינו הוא אחד מהם.