שושנה צינגל, "מסע, בני הדור השני והשלישי לשואה מדברים"

"איני חוקרת אקדמית או פסיכולוגית, אני מתעדת. כמו צלמת המתעדת את המציאות מבעד לעדשת המצלמה, יצאתי למסע עם מכשיר הקלטה זעיר ו'צילמתי' בעזרת מילים את עולמם הפנימי של האנשים", כותבת שושנה צינגל בהקדמה לספרה מסע, בני הדור השני והשלישי לשואה מדברים. בציטוט הזה היא מסכמת למעשה את חולשתו של הספר, שכותרתו מעוררת סקרנות בלבה של מי שבעצמה נמנית עם בני הדור השני. (ילדי הם בני הדור השלישי, והילדים שלהם, נכדי, הם בני הדור הרביעי שחלקם כבר נחשבים אנשים בוגרים על פי חוק – בפעם הבאה שיערכו בישראל בחירות לכנסת כבר תהיה לשניים מהם הזכות להצביע.)

הרעיון לכתיבת הספר שלפנינו עלה בתודעה של צינגל כשהבינה כי בני הדור השלישי הם "מתווכים בין הדור הראשון לדורות הבאים ומהווים חוליה מקשרת בינו לבינהם. הנכדים והנכדות של הניצולים נושאים את משא זיכרון השואה. הם עדי השמיעה והראייה האחרונים של הדור הראשון, למעט קומץ בני הדור הרביעי שגם אם זכו להכיר את הסבים והסבתות של הוריהם, רובם לא יזכרו אותם מפאת גילם הצעיר."

לספר הנוכחי קדם ספר אחר, קובץ ראיונות שערכה שושנה צינגל בשנות השמונים עם בני הדור השני. עתה חשה שעליה להמשיך ולשוחח עם מי ש"עתיד הזיכרון נמצא בידיהם," כי "הם אלה שיעצבו את מעגל הזיכרון, הם אלה שיעבירו הלאה את זיכרון השואה. הם אלה שיושיטו יד אל הדורות הבאים, ייצרו את החיבור ויובילו אותם יד ביד אל אותו עולם אחר ורחוק שאבד."

ועוד היא מסבירה את הפחד שלה מפני היום שבו הניצול האחרון ילך לעולמו, "ועימו יתאדה הזיכרון האישי של השואה," ואת הפחד מפני הזמן שבו "השואה תהפוך למושג, לאירוע היסטורי יבש." מטרתה הייתה "לשמר את הפן האישי, הרגשי, של זיכרון השואה."

מניע דומה היה לגופים שעורכים ריאיונות עם ניצולים – "יד ושם" ופרויקט התיעוד של שפילברג: הרצון להנציח את העדויות, לטובת הדורות שלא יוכלו עוד לפגוש את הניצולים עצמם.

חלק מהריאיונות הנוכחיים ערכה צינגל עם בנים או בנות של מי שראיינה בפעם הקודמת, ובאחרים הגיעה לבני דור-שלישי שונים.

בהקדמה היא מסבירה את המובן מאליו: הספר אינו מתיימר להציג תמונה מאפיינת של בני הדור השלישי בישראל, שהרי "לא הגעתי לכולם, רק שוחחתי עם חלקם, פה ושם."

אמנם היא מגיעה לכמה מסקנות כוללות – למשל, שבניגוד לבני הדור השני, שרבע מהם ביקשו להישאר אנונימיים, בני הדור השלישי התראיינו כולם בגלוי. כמו כן הופתעה לגלות הבדל נוסף בין בני שני הדורות: בניגוד לבני הדור השני שאליהם פנתה בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת ורובם הסכימו לשוחח אתה, "למרות קשר השתיקה שהיה קיים באותם ימים לגבי השואה," רק שניים מתוך יותר מאלף צעירים וצעירות בני הדור השלישי שבנה פנה אליהם בפייסבוק הסכימו להתראיין על הנושא. (היא מצאה מרואיינים בשיטות אחרות).

צינגל מגיעה לעוד כמה תובנות כלליות, בעקבות הריאיונות שערכה: המרואיינים "דנו בהשפעות השונות של העבר הטראומטי של הסבים והסבתות על חייהם כאן ועכשיו, רבים דנו במגוון לקחים אישיים ולאומיים שהם הפיקו מהשואה" כמו כן "נמתחה ביקורת על תופעות שליליות בחברה הישראלית, כגון: זילות החיים, היעדר חמלה, אלימות, אטימות… הובע אף חשש מהידרדרות מוסרית." במהלך הריאיונות, היא מספרת שחשה "כמיהה אמיתית לעולם מוסרי יותר, חדור חמלה אנושית".

כל זה טוב ויפה, אבל אי אפשר שלא להודות – טריוויאלי ודי צפוי. מה עוד יכולים בני הדור השלישי להביע, מלבד את ההשפעה של ההתנסות שעברו בני הדור הראשון, ועמה את החשש מפני תופעות שליליות בחברה הישראלית? האם דרושים לשם כך הריאיונות הללו? כאמור, עורכת הריאיונות הסבירה כבר בהקדמה כי לא פעלה כחוקרת אלא כמתעדת בלבד. כאשר מתעדים בווידיאו את הניצולים המספרים מה קרה להם, אנחנו יכולים לחוש שאנו מלווים אותם, את הבעות הפנים, את המבט בעיניים, את תנוחת הגוף, את הדמעות, האיפוק, האנחות, הכאב המובע בלי מילים. יש משמעות לדיבור האותנטי, הישיר, ובעיקר – לפירוט. השיחות המוקלטות נמשכות זמן רב. הן לוקחות את הניצול לאורך התנסויותיו, בסבלנות ומתוך כבוד.

גם תיעוד בכתב היה יכול להיות משמעותי, אילו נעשה באופן דומה, בצורה שיטתית, לאורך זמן, תוך ליווי דרכו של הניצול, או במקרה שלנו – של בני הדורות הבאים, לאורך זמן.

ריאיונות עם בני הדור הראשון, השני, השלישי, יכולים להיות משמעותיים, אם אפשר להבין מהם משהו. להפיק לקחים. להגיע לתובנות. אם מוצאים מכנים משותפים שיש בהם ערך. אם אפשר בזכותם להשיב לשאלת מחקר כלשהי ולהסיק מסקנות שילמדו אותנו על הלך רוח, תפיסת עולם, סיבה, תוצאה – משהו!

למרבה הצער, בספר שלפנינו שום דבר מכל אלה לא קורה, ולכן יש תחושה שבעצם אינו מוביל לשום מקום: תחושה של מעין מפגש רֵעים, שבו אנשים מספרים מה הרגישו או חשבו, אבל באין עיבוד, באין סיכום, הקורא נותר בלי תוכן שמעורר מחשבות או שולח אותו הלאה, להמשיך בכוחות עצמו את הדרך שהספר התווה. אולי יוכל חוקר כלשהו לקחת את הריאיונות הללו ולנסות למצוא בהם שיטה או משמעות, להעניק להם פשר. צר לי להודות שאני לא הצלחתי בכך.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s