אדגר אלן פו, "אנבל לי": האומנם אהבה בין שני ילדים?

החתן בן עשרים ושש. שמו אדגר אלן פו. הכלה, וירג'יניה, בת שלוש עשרה. השניים בני דודים: אביו, שעזב את הבית עוד לפני שמלאו לילד שנתיים ומת זמן קצר אחרי כן, היה האח של אמה. עוד לפני כן התייתם הפעוט מאמו, כפי שאפשר לקרוא במכתב שכתב לימים לחבר ובו תינה את קשייו ואת המצוקה הכספית שנקלע אליה, עד כדי כך שלא יכול היה להיעתר להזמנתו של החבר להגיע אליו לארוחה חגיגית, בשל בגדיו המרופטים וחסרון הכיס שסבל ממנו.

היתמות אילצה את אלן פו הקטן להיפרד לא רק מהוריו אלא גם מאחיו ומאחותו, שעברו לגור אצל הסבים. הוא עצמו הועבר לחסות חברתה הקרובה של אמו. החברה ובעלה שימשו לו משפחת אומנה, אבל מעולם לא אימצו אותו רשמית. האב החלופי נהג בו בקשיחות, שלח אותו בילדותו לפנימייה, קפץ את ידו כשהתבגר, ותבע ממנו להצטיין בלימודיו. את המרי שלו הביע אדגר אלן פו בכך שכמו אביו הביולוגי החל לשתות לשוכרה ולהמר במשחקי קלפים, עד שבהיותו בן עשרים עבר לגור בבית הדודה. וירג'יניה הקטנה, אחייניתו, אז בת שבע.

במאמר בניו יורק טיימס שפורסם לפני שנתיים מתייחס הכתב לנישואי קטינות בארצות הברית. ברוב המדינות "גיל ההסכמה" הוא אמנם שמונה עשרה, אבל ברבות מהן מתאפשרת החרגה, אם הורי הנערה חותמים על הסכמה לנישואי בוסר של בתם. "כמובן", מוסיף הכתב, "'הסכמה הורית' עלולה להיות גם 'כפייה הורית', אבל חוקי המדינה אינם מאפשרים בדרך כלל לערוך חקירה ולבדוק אם הילדה נישאת מרצון. אפילו אם הילדה מתייפחת בגלוי בשעה שהוריה חותמים על הבקשה להיתר, ומאלצים אותה להינשא, אין לנציג השלטון סמכות להתערב. למעשה, במרבית המדינות אין חוק המונע נישואים כפויים." במאה ה-19 נישואי ילדות היו מותרים על פי חוק. יחסי מין בין גבר בוגר לילדה היו חוקיים, אם נישאו, שהרי אישה נחשבה רכושו של הבעל.

וירג'יניה לא הייתה הילדה הראשונה שאתה ניהל אדגר אלן פו קשר רומנטי. קדמה לה ילדה אחרת, שרה בת החמש עשרה, שאביה הפריד ביניהם, מן הסתם לא מפאת גילה הצעיר, אלא מכיוון שהמחזר המרושש לא נראה לו מתאים. אכן, שרה נישאה כעבור שנתיים לאיש עסקים עשיר.

לא ידוע אם וירג'יניה אולצה להינשא לבן הדוד שלה. אחרי שמתה כשהייתה רק בת עשרים, כתב אדגר אלן פו − שכבר פרסם כמה משיריו הנודעים, ביניהם "העורב" – את שירו האחרון, המוכר ביותר, "אנבל לי". תרגומו לעברית, מאת זאב ז'בוטינסקי, נחשב יצירת מופת, שכן המתרגם הצליח לשמור על המקצב והמצלול של השיר המקורי:

זֶה הָיָה לְפָנִים וְלִפנֵי שָׁנִים,
בְּמַלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי.
שָׁם דָּרָה יַלדָּה – שְׁמָהּ לֹא תֵדַע;
קָרָאתִי לָהּ אַנַּבֶּל-לִי.

מַשָּׂא-לֵב אַחֵר מִלְּבַד אַהֲבָה
לֹא הָיָה גַם לָהּ וְגַם לִי.

יֶלֶד הָיִיתִי, וְהִיא יַלדָּה
בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי;
אַך יָדַענוּ אָהוֹב מִּכֹּל אוֹהֲבִים –
אֲנִי וְאַנַּבֶּל-לִי
וְרָאוּנוּ שַׂרפֵי הַמָּרוֹם בְּקִנאָה,
וְזָעוֹם זָעֲמוּ לָהּ וְלִי.

זוֹ הַסִּבָּה, שֶׁהָיָה מַעֲשֶׂה
בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי –
רוּחַ יָצָא מֵעָבִים, וְצִנֵּן
וְהֵמִית אֶת אַנַּבֶּל-לִי.

וּבָאוּ הוֹרֶיהָ, אַחִים, קְרוֹבִים
מִבְּנֵי אֲצִילֵי גְלִילִי
וּנְשָׂאוּהָ מִמֶּנִי לְקֶבֶר אָפֵל
בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי.

אֵין כְּאָשׁרֵנוּ בִנוֵה שְׂרָפִים –
לָכֵן זָעֲמוּ לָהּ וְלִי;
הִיא הַסִּבָּה (זֶה יָדוּע לַכֹּל
בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי)

שֶׁרוּחַ בַּלַּילָה יָצָא מֵעָבִים
וְהֵמִית אֶת אַנַּבֶּל-לִי.

אַך יָדַעתִּי אָהוֹב מִכֻּלָּם, מִכֻּלָּם
שֶׁרַבּוּ שְׁנוֹתָם מִגִּילִי
וְרָבָּה חָכמָתָם מִשִׂכלִי;
וְאֵין שָׂרָף אוֹ שָׂטָן בָּעוֹלָם,
וְאֵין סַעַר בְּיָם עַרפַּלִּי,
שֶׁיִקרַע אוֹ יִגרַע אֶת הַקָּו שֶׁל זָהָב
בֵּינִי וּבֵין אַנַּבֶּל-לִי.

וְיָרֵחַ מֵרוֹם לִי לוֹחֵשׁ בַּחֲלוֹם
שִׁירֵי-זֹהַר עַל אַנַּבֶּל-לִי;
לִי רוֹמֵז כֹּל כּוֹכָב בְּקַרנָיו – עֵינָיו
כְּעֵינֶיהָ שֶׁל אַנַּבֶּל-לִי;
אַך בְּלֵיל אֲפֵלָה – עִמָּדִי הִיא כֻלָּהּ,
וְאָנוּחַ עַל-יַד יוֹנָתִי הַכַּלָּה
בְּבֵיתֵנוּ שֶׁלָּהּ וְשֶׁלִּי –
הוּא הַקֶּבֶר עַל יָם עַרפַּלִּי.

השיר מתאר אהבה קסומה בין שני ילדים, שתמה בטרם עת. אנבל לי מתה. המלאכים קינאו באהבה המושלמת, באושר הרב שידעו שני הילדים, ולכן המיתו אותה.

בתרגומו שינה ז'בוטינסקי כמה דברים מהותיים, לעומת השיר המקורי. כך למשל באנגלית נכתב בשורה השלישית, בתרגום חופשי, "ילדה שאותה אתם ודאי מכירים". בגרסה של ז'בוטינסקי כתוב: "שְׁמָהּ לֹא תֵדַע". המשמעות, אם כן, הפוכה.

השיר "אנבל לי" העניק השראה ליצירה ספרותית וירטואוזית, מופתית ומחרידה, לוליטה, מאת ולדימיר נבוקוב. על פי הרומן היה בילדותו למספר, הומברט, קשר עם ילדה ששמה היה אנבל ליי. (שם המשפחה שלה Leigh, לעומת Lee של אדגר אלן פו). אותה אנבל, שאהבה אותו, מתה לפני שהקשר המיני ביניהם התממש. בכך מסביר הומברט את הפגיעה המתמשכת בילדה אחרת, לוליטה, שאת אמה הוא נושא לאישה וגורם בעקיפין למותה, ואז למעשה חוטף את הילדה ומממש את תאוותו אליה. בספר לוליטה מצליח נבוקוב בגאוניותו לחדור אל נבכי הנשמה של פסיכופט סוטה. ככל שהדובר מנסה להצדיק את עצמו, כך מתעצמים הרתיעה והזעזוע שהקורא חש.

בשירו של אדגר אלן פו מוצגת האהבה בין שני הילדים כתופעה יפהפייה, נוגעת ללב ומרגשת. אלא שהשיר אינו "דובר" אמת: לא דובר בשני ילדים, כפי שהוא מעמיד פנים, אלא בגבר מבוגר ובילדה רכה בשנים. קוראי השיר שאינם מכירים את קורותיו, את מה שקדם לכתיבתו, הולכים שבי אחרי יופיו, שעליו אי אפשר לערער.

13 תגובות על ״אדגר אלן פו, "אנבל לי": האומנם אהבה בין שני ילדים?״

  1. נראה לי קצת מוזר לשפוט את פו על-פי סטנדרטים של 150 שנה אחרי, מה עוד שעל פי מספר חוקרים היחסים שלהם היו אפלטוניים כפי שכבר נאמר כאן בתגובות לפני. לי ברור מהשיר (אם מקבלים שהוא כתב זאת על אהבתם) כי הוא אהב אותה "אהבת מוות" על-אף הסקנדל שהתרחש בחייו בגלל פלירטוטיו עם נשים אחרות. גם נראה שבאופן כללי היחסים שלהם בחייהם היו מאוד הרמוניים (בניגוד גמור למשל ליחסים של דילן תומס עם רעייתו)
    לגבי "לוליטה", יצא לי פעם לפני שנים רבות לשאול קולגה רוסייה שלי, בחורה צעירה ואם לילדה קטנה מה היא חושבת על הספר. להפתעתי הרבה היא אמרה שהיא מרחמת על הומברט הומברט אשר מתייסר באהבתו למישהי שלא שמה פס עליו… רק להראות שיש פרספקטיבות נוספות מכיוונים שלא היינו מצפים להם.

    אהבתי

    1. מדוע ביקשת דווקא לשמוע את דעתה של "קולגה רוסייה" שהיא "בחורה צעירה ואם לילדה קטנה"? האם דעתה, רק משום שהיא "רוסייה", משמעותית יותר מדעתו של מי שאינו ממוצא רוסי (רק משום שנבוקוב היה רוסי?"). היותה רוסייה או אם צעירה לבת אינה מסמיכה אותה – לדעתי – לפסוק, ויש נקודת מבט שגויות בעליל, כשמדובר ברומן, שבו הסופר במפורש מכוון את הקורא לראות בהומברט הומברט פושע ומנוול, שאין לו מושג שהוא כזה. "מתייסר באהבתו"? איזו אהבה? להרוג את אימא שלה ולאנוס אותה זאת "אהבה"? כך אפשר לכנות את מה שהוא עושה? היא לא שמה פס עליו? היא ילדה אומללה, שנותקה מחייה, שנאנסת שוב ושוב ושוב. איזו זוועה. לא, אני לא מקבלת את ה"פרספקטיבות הנוספות" שיכולות לראות "אהבה" באונס של ילדה, אחרי שאמה נרצחת.

      מן הסתם אני לא מסכימה גם עם הנחת היסוד שלך שלפיה אי אפשר "לשפוט" על פי אמות מידה מאוחרות.

      אבל נדמה לי שלא נצליח לשכנע זה את זה. אז אולי מוטב שנניח לכך.

      מכל מקום – תודה על התגובה ועל ההתייחסות.

      אהבתי

  2. לאור המידע שחשפת מתעצם הרושם שיש כאן שכנוע עצמי. פו יצר בשירו המופלא חוויה מתקנת. נבוקוב לקח את המרווח הזה, בין מה שקרה למעשה ומה שהיוצר שיכנע עצמו שקרה, והרחיב אותו והדגיש את הזוועה שבו אל "לוליטה". ובקוראנו את לוליטה הופכים כולנו לפדופילים ואולי גם קצת בקוראנו את אנבל לי.

    אהבתי

  3. ראיתי סרט דוקו על אדגר אלן פו ובו תוארו יחסיו עם הילדה על פי עדויות שונות כאפלטוניים ומשחקיים, כמו שני ילדים. החושים שלי בדרך כלל מחודדים כתער, ואיכשהו זה נראה לי מאוד אמין ואמיתי. מובן שאיני מביאה זאת כסתירה לדברייך

    Liked by 2 אנשים

  4. לדעתי, התרגום של השורה השלישית הוא, "שאולי אתם מכירים אותה", לא כפי שכתבת 'בודאי אתם מכירים', וכך סטייתו של ז'בוטינסקי מהמקור אינה כה גדולה.

    אהבתי

  5. תודה עופרה׳לה על התזכורת הכל כך מעניינת ליצירה הגאונית הזאת שאותה אני תמיד מנסה להפריד מהסיפור ההמראה מזעזע שגרם לכתיבתה

    נשלח מה-iPhone שלי

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s