אנה גבלדה, "להיות יחד, זה הכול": מתי מותר להפסיק לקרוא

יש ספרים שאחרי כמה עמודים ברור לגמרי שאין בהם עניין. אותם קל להניח בצד ולשכוח מהם. אבל מה עושים עם ספר כמו להיות יחד, זה הכול מאת אנה גבלדה, ספר עב כרס, 470 עמודים, שבערך עד האמצע יש בו איזה קסם, אבל לאט לאט מתחיל לייגע, עד שלקראת השליש האחרון קוראים אותו בדילוגים, באלכסון, מחכים להגיע לסופו, אבל לא יכולים, אחרי קריאה רבה כל כך, לוותר עליו ודי? מה אומרים עליו?

אולי כדי למצוא הצדקות לתחושותיי התחלתי לבדוק מה כתבו עליו אחרים, ובכן, הנה דבריה של מישהי שמכנה את עצמה "שועלה", כפי שהופיעו לפני שלוש שנים באתר סימניה:

"ספר בינוני ודי מיותר. סוג של קיטש צרפתי. כתוב בסגנון עילג למדי, עם כל מיני דחקות לא מובנות. דמויות כאילו נורא מיוחדות כזה, אבל בעצם שטוחות וצפויות, חוץ מפרנק, אולי. האמנית המיוחדת האידיאליסטית, סטייל ואן גוך, כאילו נורא צנועה אבל בעצם מתנשאת, הערס הרגיש וטוב הלב, התימהוני המקסים שמתאהב בסוג של פצצת ג'לי פסיכדלית, הזקנה המיוחדת ואמיצת הלב. כולם נורא מיוחדים… משהו טינאייג'רי כזה. בעצם הספר הרגיש לי יותר מרגיש כמו תסריט, וכל הזמן דמיינתי שיש סרט צרפתי כזה עם דמויות צרפתיות שלא מפסיקות לקשקש ולהתפלסף (בצרפתית) או לשתוק (בצרפתית). אין סרט כזה? חייב להיות. עוד יהיה, מן הסתם.

בכל אופן, לא התחברתי כפי שאתם מבינים. נקודת האור היחידה היא פרנק – אח פרנק! איזה סקס אפיל. התאהבתי…אם היה לי כזה – אמיתי כזה, חתיך עולמי עם אופנוע ועם לב זהב שגם יודע להרים ארוחת מלכים בהרף עין וגם לתקן את מכונת הכביסה ואוהב את סבתא. אין עליך פרנק (באמת, אני לא צינית). רק חבל שהוא לא צמחוני, אז אולי בעצם אנחנו לא מתאימים.

בקיצור – אם אתם בני 15-18, או שממש משעמם לכם, יכול להיות שהספר הזה מתאים לכם."

מישהי המכונה ריני כתבה:

"לאחרונה יוצא לי לקרוא סיפורים 'חמודים', ספר זה הוא אחד מהם. לאורך 450 עמוד מתפרשת עלילתו של הספר, העוסקת ב-4 דמויות שמוצאות את גורלן תחת קורת גג אחת. העלילה בעלת ניחוח צרפתי-פריזאי וזה כבר נותן פה נקודות. אני חושבת שהייתי מעדיפה לצפות בסרט במקום לקרוא את הספר ובאמת אני חושבת שהספר מתאים להפוך לסרט צרפתי קטנטנן וחמוד – סוג של רומייר סטייל. אני בטוחה שמהסרט הייתי מתענגת. מהספר עצמו התעייפתי, הוא ארוך מדי לטעמי ולקח לי זמן לצלוח אותו."

אנה גבלדה, מורה צרפתייה ממוצא אריסטוקרטי, פרסמה את ספרה הראשון, קובץ סיפורים, ב-1999, וזכתה להצלחה אדירה: מכרה יותר מרבע מיליון עותקים וזכתה בפרסים ספרותיים.  להיות יחד, זה הכול הוא ספרה השלישי, וגם הוא זכה להצלחה רבה. לעברית תורגם שנתיים אחרי שראה אור לראשונה בצרפת. עיבדו אותו לסרט קולנוע ""Hunting and Gathering" (בצרפתית: "Ensemble, c'est tout") בבימויו של קלוד ברי.

מתוך הסרט "Hunting and Gathering"

הרומן מתמקד בארבע דמויות: ציירת שעובדת כמנקה בבניין משרדים ונאבקת על חופש היצירה שלה, צעיר מוזר ממשפחה אריסטוקרטית שאינו מוצא את מקומו בחברה, טבח חובב אופנועים וסבתו הזקנה. ארבעה נפגשים, עוברים בהדרגה לגור ביחד, ומשפיעים זה על זה עד שחייהם משתנים לחלוטין.

סגנון הכתיבה של הספר יוצא דופן. הוא מתבסס בעיקר על דיאלוגים. השיחות משקפות את הדמויות, עד כדי כך שהקורא יכול לראותן בעיני רוחו, בלי להזדקק לתיאורים.

אבל, כאמור, בשלב מסוים מתעוררת תחושה של התבוססות במקום, של עוד ועוד תפניות מוזרות, לא מוסברות ומיותרות. דמויות צצות ונעלמות בלי שנצליח להבין אותן או להיקשר אליהן. אפילו הטכניקה המיוחדת מתחילה בשלב מסוים לייגע, עד כדי כך שהקוראת תהתה מדוע הכול נמשך ונמשך. אפשר היה לכאורה לסיים את כל העניין מזמן, להביא אותנו כבר אל איזו נקודת שיא כדי שנוכל להשתחרר מהשיממון הגובר.

מאחר שחיי המדף של ספרים בישראל נמנים בשבועות, במקרה הטוב – בחודשים, להיות יחד, זה הכול שראה אור לפני אחת עשרה שנים נפרד כבר לפני נצח משולחנות התצוגה. ספר בן גילו נחשב כיום בישראל מוצר עתיק יומין, שאיש אינו חושב עליו עוד או מוטרד בגינו.

התמיהה היחידה שנותרה לא פתורה היא – מניין בכלל הוא הופיע אצלי, איך הגיע לתוך ערימת הספרים המחכים לקריאה, ומי ומתי בעצם הניח אותו שם.


Anna Gavalda Ensemble, c'est tout

מצרפתית: חגית בת-עדה

 

4 תגובות על ״אנה גבלדה, "להיות יחד, זה הכול": מתי מותר להפסיק לקרוא״

  1. אה אה לא ידעתי אפילו שטרחו לתרגם את הספר לעברית. קראתי אותו לפני המון שנים, במקור, בצרפתית, ואני זוכרת אותו כרב מכר טיפוסי, די שמאלצי, די מהנה. לפחות בחלקו. אנה גבלדה היא "האחות" הקטנה והחמודה של קתרין פנקול שאת הרומן שלה "העינים הצהובות של התנינים" אני מסיימת עתה בעמל רב. מה שאמר "לה מונד" על פנקול, אפשר להגיד גם על גבלדה: נקרא מהר, נשכח מהר. את העלילה של גבלדה אני באמת כבר לא זוכרת. משתי "יצירות המופת" הפיקו סרטים. הסרט לפי פנקול באמת הרבה יותר טוב מהספר כי קפלי השומן המרובים נשאבו היטב במעבר מן הנייר אל הבד. ובבקשה, אל תשוו לי את קתרין פנקול לאריק רומר ז"ל, במאי סרטים גאוני ומעודן. פנקול וגבלדה לא מייצגות את התרבות הצרפתית במיטבה. אריק רומר – כן. אי אפשר להשוות בגד תפור באופן גס לאופנה עילית.

    Liked by 1 person

      1. ממש לא. בצרפת שתי הסופרות הנ"ל ידועות כמשאבות להכנסה כספית. ההוצאות בארץ מתרגמות לעברית רבי מכר כאלה משום אינטרסים כלכליים ואפשר להבין אותן. הייתי רוצה להיות פנקול או גבלדה… להפיק כזה דבר, לא כל אחד יכול. בגלגול הבא, אולי.

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s