"ידעתי שאני סופרת", היא מספרת לנו כבר בעמודים הראשונים של הרומן, אולי בעצם אומרת זאת לעצמה. והיא מודה מיד שלא ידעה עד כמה תתקשה: לכתוב? להתמסר לעשייה האמנותית? לשלב בין הכתיבה לבין היותה אימא ורעיה? בשלב זה היא אינה מפרטת ואינה מסבירה. רק לקראת סופו של הרומן היא מספרת על מה שאילצה את עצמה להקריב כדי להיות סופרת בפועל, לא רק במחשבה.

שמה לוסי בארטון, יציר דמיונה של אליזבת סטראוט, שקנתה לעצמה שם עולמי כשזכתה בפוליצר על ספרה אוליב קיטריג'. בראיונות אתה הדגישה סטראוט כי לוסי בארטון איננו ספר אוטוביוגרפי, ולכן, אף על פי שלוסי סופרת מצליחה בדיוק כמוה, הן אינן זהות.

ועם זאת, ברור שיש לא מעט קווי דמיון. סטראוט מודה שכמו לוסי גם היא ידעה עוני. אמנם, לדבריה, בית ילדותה לא היה עני כמו זה של הגיבורה שלה, אבל הסביבה שבה גדלה אינה שונה מזאת שהיא מתארת בספרה. כך למשל פרט מסוים בספר, שהיא מייחסת לאחותה, קרה בנוכחותה לילד מכיתתה: המורה אמרה לו לפני כולם שגם עניים יכולים להתרחץ, כי אף אחד לא עני עד כדי כך שאינו יכול לקנות סבון…

לוסי מתארת מפגש שלה עם שרה פיין, סופרת בדויה, בתקופה שבה היא עצמה פרסמה רק שני סיפורים. לוסי הושפעה מאוד מאותה סופרת. בעקבות אותו מפגש מקרי הלכה ללמוד אצלה בסדנת כתיבה, והביאה לה, כך היא מספרת, חלקים מתוך הרומן הנוכחי, זה שאנו קוראים עתה. אז מי כתב אותו? לוסי, שמספרת לנו על אירוע מסוים בחייה: היא חלתה, ואמה הוזעקה להגיע ולסעוד אותה בבית החולים, או אליזבת סטראוט, שמספרת לנו על לוסי, שמספרת לנו על אמה? (גם אלנה פרנטה השתמשה כזכור בתכסיס הארס-פואטי החביב הזה, שבו אלנה פרנטה מספרת על אלנה גרקו שכתבה את הסיפור שאלנה פרנטה כתבה… קצת מסחרר, אבל בלי ספק מעניין…). קשה לא להסתקרן: מי היא אם כך "שרה פיין" האמיתית, שאליזבת סטראוט למדה אצלה? האם באמת הכול מומצא? או מוסווה (שוב, כמו אצל פרנטה)?  בדיה או מציאות? ואולי תערובת מושלמת בין שתיהן?

משרה פיין (ששיבחה מאוד את כתיבתה של לוסי!) למדה הסופרת המתחילה לפחות דבר אחד חשוב: שלכל סופר יש בעצם רק סיפור אחד, ולכן אין מה לדאוג. הסיפור האחד ישוב ויחזור.

מהו אם כן הסיפור האחד של לוסי בארטון? או של אליזבת סטראוט?

בריאיון אתה היא סיפרה כי אוליב קיטריג' איננה אמה, כי על האם האמיתית לא תוכל לעולם לכתוב: היא אניגמטית מדי. ברומן לוסי בארטון יש לאימא תפקיד חשוב מאוד. ביקורה אצל לוסי מפעים ומרגש אותה. היא רואה בו כנראה מעין פיוס עם האישה שבעבר בעצם הפקירה אותה. כשהייתה ילדה ושני הוריה עבדו, נהגו לכלוא אותה במשך שעות בתוך טנדר, כך עד גיל חמש. היא מתארת את האימה המחרידה שחשה, את הבכי, הייאוש, ואת ניסיונותיה להיות האימא של עצמה. וזה לא הכול. היה מה שלוסי מכנה "הדבר". אותה זוועה ביתית שאת מרבית פרטיה היא לא מעלה בפנינו, אבל ברור שמדובר בהתעללות קשה שספגה מאביה, ולא דיווחה עליה מעולם, כי ידעה שאין טעם, לא יהיה לה מושיע. אם לא די בכך, אפשר לזכור גם את ההתנכרות של הוריה; איך בעצם גירשו אותה ואת חתנה המיועד, כשבאו בפעם הראשונה והאחרונה לבקר אותם; איך התעלמו ממצוקתה גם אחרי כן: פעם כשניסתה לטלפן אליהם בשיחת גוביינא (הזיכרון הוא משנות ה-80 של המאה העשרים), סירבה אמה לקבל את השיחה.

כל אלה יכולים להסביר את ההתרחקות של לוסי מהוריה. אבל קשה להבין את ההתרפקות שלה עליהם מקץ שנים. את הקרבה שהיא מוצאת עם האימא (שתיהן מבטאות את ההתקרבות הרגעית, שנמשכת רק כמה ימים) בשיחות רכילות על מכרים מהעיירה. וקשה עוד יותר להבין את ההתפייסות החד-צדדית שלה עם אביה, כשהוא על ערש דווי. (מה שמעורר את המחשבה, שהיא בעצם משמחת: ייתכן מאוד שאליזבת סטראוט עצמה לא ידעה פגיעות חמורות כמו אלה שהיא מתארת, באמצעות לוסי בארטון).

יש איכות מפוררת ברומן שלפנינו. הוא קטוע מאוד, עשוי בחלקיקים קצרים, שאמורים להתגבש ביחד לשלמות מהודקת, אבל זה לא באמת קורה. בניגוד לאוליב קיטרג' – רומן שעשוי כמלאכת מחשבת משלושה עשר סיפורים קצרים שמשתלבים זה בזה בשלמות, ויוצרים ביחד את דמות המופלאה, החד-פעמית, המשעשעת, השנונה, עזת היצר של אוליב – משהו לטעמי לא הצליח עד הסוף בשמי לוסי בארטון. הקריאה בו מהנה, אבל בסופו של דבר נותרתי בתחושה שהחלקים הכתובים לא האירו את החלקים החסרים ולא מילאו אותם במשמעות. מתעוררת התחושה שסטראוט היססה לגעת באמת בנושאים שהעסיקו אותה: הפגיעה (המינית, כנראה) בילדות, הפגיעה האיומה באחיה, האלימות של אביה, הקור של אמה. היא משרטטת אותם, אבל כמו נסה מפניהם בבהלה, או בזהירות, ואינה נשמעת לעצתו של אחד מידידיה, שאמר לה כי כדי להיות סופרת עליה להיות קשוחה.

(על התרגום לעברית לא אוכל להעיד, כי קראתי את הספר באנגלית.)

My Name Is Lucy Barton  by Elizabeth Strout
מאנגלית: עידית שורר

אחד מספריה הקודמים של אליזבת סטראוט הוא The Burgess Boys