ניקולאי קרמזין, "ליזה המסכנה": מהי אהבה?

"קדימה היא הוצאה אקדמית חדשה אשר הוקמה בשנת 2016", נכתב על הדש האחורי של הספר ליזה המסכנה, מאת ניקולאי קרמזין. עוד נכתב בדש כי מטרת ההוצאה לאור החדשה היא "למלא את החסר הקיים בספרי מופת רוסיים מתורגמים", וכן כי ייעודה המוצהר של ההוצאה לאור החדשה הוא "לאפשר לקהל הקוראים הישראלי להתוודע לראשונה למיטב הספרות והמסורת הרוסית בתחומים שונים".

ניקולאי קרמזין נולד ברוסיה באמצע המאה ה-18 ומת ב-1826 בגיל 60. ההחלטה לתרגם ולהוצא לאור קובץ מסיפוריו מעידה כי הם נתפסים כחשובים מאוד, שהם, ככתוב על דש הספר, "מיטב הספרות".

אכן, הקובץ במהדורתו העברית זוכה לכבוד רב. הספר אסתטי ומכובד מאוד. ברור לגמרי שהושקעו בהוצאתו מחשבה, תשומת לב, ולא מעט משאבים כספיים: כריכה קשה, עטיפת נייר עליונה ואיכותית, אפילו סימנייה מובנית, מחוטים ארוגים, כפי שהיה נהוג בעבר להוציא ספרים. התוצאה: ספר שנראה חשוב. לא זאת בלבד, אלא שנוספו לסיפורים הקדמה, "מסת מבוא" הנושאת את הכותרת "'ליזה המסכנה בספרות הרוסית של המאה התשע עשרה", ואחרית דבר – "קרמזין והספרות הרוסית העכשווית (משנות החמישים של המאה העשרים ואילך)". את המבוא כתבה איסנה גולדין, מי שהקימה את ההוצאה לאור, ואת אחרית הדבר, המתורגמת מרוסית, כתב פרופ' דימיטרי פאוולוביץ' איוונסקי. למבוא, למסה החותמת את הספר, ולסיפורים עצמם, נוספו לא מעט הערות שוליים, מיעוטן של המחבר, מרביתן של המתרגם, פטר קריסקנוב.

מכל אלה אפשר להבין שהעטיפות הרבות שבתוכן טמונים הסיפורים עצמם חשובות לא פחות מהם. ומה נותר, אחרי שהבנו, ולמדנו, והפנמנו את השפעתו הרבה של ניקולאי קרמזין על הספרות הרוסית, מאז ועד היום? כן, כמובן: לקרוא את הסיפורים עצמם ולבדוק אם הם רק חשובים, או גם מעניינים בפני עצמם, כספרות, לא כהיסטוריה של ספרות.

מסתבר שהשנים הרבות שחלפו לא היטיבו עם הסיפורים הללו (החשובים!). הם, כך הסבירו המבארים, משתייכים לאסכולה הכתיבה הסנטימנטלית. הסיפור "ליזה המסכנה" במיוחד, כותב הפרופסור באחרית הדבר, "מתכתב" או לפחות מושפע מרומן המכתבים פמלה מאת הסופר האנגלי ריצ'רדסון, שפרסם אותו ב-1740. בסיפור הצנום "ליזה המסכנה" וברומן עב הכרס פמלה אנו פוגשים גבר עשיר שמחזר אחרי צעירה ענייה. בגרסה האנגלית המשרתת אינה נעתרת לחיזוריו. בגרסה הרוסית האיכרה האומללה מתפתה. פמלה נחשב האב טיפוס של רומן-למשרתות: אם לא תעניקי מחסדייך לגבר העשיר ויפה התואר, אם תדעי איך לשחק את המשחק, תזכי בטבעת ובעושר, כפי שקרה לפמלה, שלכדה את הגבר ברשתה. ליזה הרוסייה, לעומת זאת, לא הכירה את הכללים ואיבדה הכול.

את פמלה נאלצתי בעבר הרחוק לקרוא בשל צו של אחד ממורי, מרצה בחוג לספרות אנגלית. הוא היה פרופסור שלכאורה אהב ספרות, אבל חשדתי בו שהספרים עצמם בכלל לא משמחים אותו, שהוא פשוט לא נהנה לקרוא אותם. הוא העסיק את עצמו בעיקר במיון ובקטלוג ("אבל  איפה, באיזו תקופה ובאיזה ז'אנר, את משבצת את היצירה בתוך הרצף ההיסטורי?"). אותו מרצה פסק שמי שרוצה "לחקור את הספרות האנגלית" חייב לקרוא את פמלה. (נראה כי לא רק אני סבלתי מהספר. הנרי פילידינג, סופר ומחזאי אנגלי, כתב גרסה לגלגנית, פרודית ומצליחה מאוד, שנקראה Shamela – משחק מילים על שמה של גיבורת הספר של ריצ'רדסון, בצירוף המילה shame, כלומר – בושה. את ספרו הציג כ"חשיפת האמת המזעזעת על חייה של פמלה"…)

למרבה השמחה, הספר "ליזה המסכנה" כולל רק שלושה סיפורים קצרים. אפשר לקרוא את כולם בתוך כמה שעות. וצריך לומר כי בניגוד לפמלה הם בהחלט לא משעממים. יש בהם חן ואירוניה סמויה, לפעמים עצמית, ולפעמים כזאת שמופנית כלפי הדמויות שבסיפור, ובעצם – כלפי הקוראים. "אח! אוהב אני דברים שנוגעים ללבי ומאלצים אותי להזיל דמעה של צער ענוג!" כותב קרמזין, שמרבה לפנות אל קוראיו בדיבור ישיר, להתנצל, להסביר, להתנצח.

הדיאלוגים החד צדדיים האלה של הסופר עם קוראיו הם החלקים המשעשעים והמעניינים ביותר בספר. למשל, בסיפור "ליזה המסכנה": "לבי שותת דם ברגע זה. אני שוכח את האדם שבאראבסט, ואני מוכן לקללו – אך לשוני דבקה לחכי – אני מביט בו, ודמעות יורדות על לחיי. אח! מדוע אינני כותב רומן אלא סיפור עצוב אמיתי, שהתרחש במציאות?"

זוהי כמובן ארס-פואטיקה: לצון שחומד הסופר. כך למשל גם בסיפור "נטליה בת הבויאר": "כדי להקל מעט את העומס המכביד על זיכרוני, אספר לקוראי היקרים מעשה אחד שהיה או סיפור ששמעתיו במחוז הצללים, במלכות הדמיון, מפי סבת-סבתי, שהחשיבוה בזמנו למספרת מחוננת, והיא סיפרה אגדות עם לצארינה NN כמעט מדי ערב בערבו, אבל חושש אני פן אקלקל את סיפורה הנאה; חושש אני פן הסבתונת תגיע בטיסה קלה על ענן מהעולם הבא ותעניש אותי במקלה על יכולתי הרטורית הפגומה… הו, לא! סלחי נא לי על חוסר ההיגיון שלי, צל רחב נפש שכמותך: לא מתאים לך לנהוג כך! בימי חייך עלי אדמות היית שקטה וטובת לב כשֵׂיָה רכה בשנים; ידך לא המיתה כאן אפילו יתוש או זבוב, ופרפר נח תמיד בשקט על אפך. ובכן, הייתכן שכעת, כשאת מרחפת בים העונג שלא יתואר וכשאת נושמת את האתר הטהור של הרקיע – הייתכן שתרימי יד על בן-נינך הכנוע? לא ולא! הלא תרשי לו להתאמן במלאכתם המשובחת של מלכלכי הנייר הממציאים בדיות על החיים ועל המתים, בוחנים גבולות סבלנותם של קוראיהם, מטילים אותם בסוף על ספות רכות ומכניסים אותם לתרדמה עמוקה בדומה למעשה האל אורפיאוס, המפהק תמיד…"

נראה כי קרמזין (כמו הסופר האנגלי א"מ פורסטר) סבר כי דבר אחד אסור לסופר בתכלית האיסור: לשעמם את קוראיו.

ועם זאת, הסנטימנטליות היתרה של הכתיבה מייגעת לפעמים. האם קרמזין רציני כשהוא מתאר את יופייה של הגיבורה שלו כך: "לחייה בערו כזוהר השקיעה בערב קיץ בהיר"? האם לא קרא את סונט 130 של שייקספיר, הנפתח במילים "עֵינֵי גְּבִרְתִּי הֵן שֶׁמֶשׁ? לֹא וָלֹא! / אַלְמֹג אָדֹם יוֹתֵר מִשִּׂפְתוֹתֶיהָ" (תרגום של שמעון זנדבק)? שייקספיר לועג לדימויים הבנאליים, המוכרים מדי, הסתמיים, והנה קרמזין נופל בפח הקלישאות. ואולי בעצם הוא חומד לצון גם כאן? הלא הוא כותב כי "מחסן הדימויים הפיוטיים לאפיון היופי התרושש מאוד בזמננו המפואר, וסופרים לא מעטים נושכים את קולמוסם מרוב צער בחפשם אחר דימויים חדשים – ואין הם מצליחים למוצאם." אבל כמה שורות אחרי כן (בסיפור "נטליה בת הבויאר"), הוא משתמש שוב בקלישאות: "היא הייתה עדינה כיונת בר, תמה כשיה, רכה ונעימה כמשב רוח בחודש מאי." או, במקום אחר בסיפור: "האהבה שקיבלה את השראתה מתקווה הפריחה בו-ברגע ורדים אדומים בלחייה של היפהפייה שלנו."

בשני הסיפורים הראשונים קרמזין בוחן מהי אהבה, ליתר דיוק – מהי אהבתה של אישה צעירה. ב"ליזה המסכנה" מדובר באהבה אומללה שלא צלחה, וב"נטליה בת הבויאר" באהבה שהתממשה ונשאה את האוהבים לפסגות של הצלחה וקרבה, בזכות שיתוף הפעולה המופלא שלהם. בסיפור השלישי, "אביר זמננו", שלא הושלם ולכן קשה להביע עליו דעה, מתואר קשר מוזר ופרוורטי בין אישה בוגרת לילד, שמנסה למצוא בה את אהבת אמו המתה.

"הו, עלמות יפות," כותב קרמזין ב"נטליה בת הבויאר", "אכן, אלו פני הדברים: החל בגיל מסוים לא יוכלו חייכן להיות מאושרים אם יזרמו הם כנחל בודד במדבר. הלוא בלעדי רועה הצאן היקר ללבכן, כל העולם כמוהו כמדבר ציה בעיניכן, והקולות העליזים של חברותיכן, קולות הציפורים העליזות – יישמעו באוזניכן כהד עגום של שעמום ובדידות. לשווא תרמו עצמכן בבקשכן למלא את הריק שבנשמתכן ברגשות הידידות שבין הבתולות, לשווא תבחרו את הטובה שבחברותיכן למקור ההשראה העדינה של לבבכן! הו, לא, יפהפיות יקרות, לא ולא! לבבכן חפץ בדבר מה שונה, הוא חפץ בלב אחד כזה, שלא יקרב אליו בלא רטט עז, שיתמזג אתו ברגש משותף אחד, עדין, שוקק…"

לאמיתו של דבר, קשה להבין מדוע הסיפורים הללו חשובים כל כך. איך קרה שהשפיעו על דוסטויבסקי, לרמונטוב, טורגנייב, פושקין (בייבגני אונייגין אחת הדמויות מקריאה בפני דמות אחרת את "נטליה בת הבויאר"!), אבל מסתבר, כדברי הסיכום באחרית הדבר, כי  "'ליזה המסכנה' התאזרחה בספרות בת ימינו תמיד תוך שינויים בעלילת הסיפור או באמצעות 'הנמכה' קיצונית של הבעייתיות שלה לרמת התרבות הפופולרית – מבלי שיסתרו זה את זה."

לא נותר אלא להודות לכל העושים במלאכה, אלה שבחרו, תרגמו, ערכו, הגיהו, עיצבו, ביארו, העירו והאירו. כי בסיכומו של דבר ולמרות הכול, מדובר בחווית קריאה מעניינת ומעשירה.

 

 

2 תגובות על ״ניקולאי קרמזין, "ליזה המסכנה": מהי אהבה?״

  1. תודה עופרה שהשקעת כל כך בכתיבתך על הספר הכל כך המושקע. הפוסט שלך מעניין מאוד אך מהקטעים המצוטטים מהספר שהבאת, התרשמתי ששפתו מיושנת ומייגעת. לקרוא ספר שלם בסגנון כזה יהיה מעבר לכוחותיי.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s