אתה בטח מתלוצץ מר פיינמן הוא ספר משעשע ומאלף ביותר, ולא פלא: הוא נכתב מפיו של הפיזיקאי ריצ'רד פיינמן, שזכה בפרס נובל ב-1965, והשתתף בפיתוח פצצת האטום (פרויקט מנהטן).

הספר עלול להרתיע את מי שאין לו שום ידע במדע בכלל ובפיזיקה בפרט, אך לא בצדק. אמנם יש בו פה ושם אזכורים מדעיים, אבל הוא מרתק ומקסים גם הדיוט גמור במדע, כמו כותבת שורות אלה.

"אתה בטח מתלוצץ" הוא כותרת נאותה ביותר לספר, שכולו אנקדוטות, מבדחות ברובן. הן נרשמו מפיו של פיינמן, "כפי שסופרו לרלף לייטון". הסיפורים, כך נכתב בהקדמה, "לוקטו לעתים מזומנות, באופן לא רשמי, במהלך שבע שנים מלבבות ביותר של תיפוף בצוותא עם ריצ'רד פיינמן."

את שאר הרוח שלו לא מנסה פיינמן להסוות בהלצותיו. נהפוך הוא. אלה רק מעצימות את ההערכה כלפיו וכלפי יכולותיו המפתיעות בעוצמתן וברבגוניותן. שוב ושוב מספר פיינמן כיצד עלה בידו "להערים" על אחרים, כאילו במקרה, כאילו שרק בזכות מזלו הטוב הצליח בכל מה ששם עליו את היד: פרץ כספות, למד לצייר (והבין לראשונה שמטרתה של האמנות לרגש אנשים), לתופף, לדבר פורטוגזית ויפנית, פיצח אינספור חידות מכל הסוגים. למעשה, כך הוא מציג את הישגיו המפליגים: ברצון המתמיד שלו לפתור חידות.

אחד הסיפורים הראשונים בספר מדגים את האופן שבו התנהל המדען המהולל: לא לקח את עצמו ברצינות רבה מדי, ועם זאת נהנה לחשוף שוב ושוב את היומרה והנפיחות של סוג האנשים שתיעב במיוחד: הטיפשים. אבל לא את אלה "הרגילים". הם לדבריו "בסדר גמור; אתה יכול לדבר אתם, לנסות לעזור להם." לעומת זאת את הטיפשים שהוא כינה "נפוחים" כאלה שהם "טיפשים ומכסים על זה לגמרי ומרשימים אנשים כדי שיראו כמה הם נהדרים, אני לא יכול לסבול". ובכן – הוא מתאר כיצד, כדי להשתעשע, לימד את עצמו לדבר בג'יבריש שנשמעת איטלקית. "לא היה קל לגלות שזו איטלקית מזויפת," הוא מספר, ומתאר איך "קילל" מישהי: "נדרש רק ביטחון עצמי מוחלט" כדי לשכנע את הזולת… יום אחד גילה עד כמה היכולת הזאת ששכלל יכולה להועיל: הוא ליווה את אחותו הקטנה לנשף אבות-ובנות שאביו לא יכול היה להגיע אליו. בנשף התבקשו האבות לבדר את הילדות. לאבות לא היה מושג איך לעשות את זה. כשהגיע תורו הודיע שהוא מתכוון לדקלם שיר קטן, לצערו – לא באנגלית, ואז פצח בסדרה של מילים: "טנטו סאנקה טולנה טי, מה פוטה טוקי פוטי טי לה…" וכן הלאה. הילדות התגלגלו מצחוק. אחרי הנשף ניגשו אליו המורה והמדריכה וניסו לברר אם דקלם באיטלקית או בלטינית. "תצטרכו לשאול את הילדות – " הוא השיב. "הן ידעו באיזו שפה השיר כבר ברגע הראשון."

בסיפור משעשע אחר, שמדגים גם הוא את הקלילות המבודחת של פיינמן, הוא משחזר כיצד ניהל ויכוח עם כמה מחבריו. הוא טען שאנשים משתינים לא רק בזכות כוח הכבידה. הם לא הסכימו אתו. כדי להוכיח את צדקתו, עמד בנוכחותם על הראש, והשתין…

שמו של הספר נלקח ממפגש שפיינמן מתאר, ובו חווה את "הניסיון הראשון עם העסק הזה שנקרא מסיבת תה", כשנאלץ להתמודד עם ציות לקודים חברתיים. לקראת סוף הספר מתאר פיינמן מפגש דומה, הפעם עם בית המלוכה השוודי, בנשף שנערך לכבוד פרס הנובל שקיבל, ומספר איך הצליח להבהיל שתי נסיכות כשחרג מכללי הטקס ואמר להן דברים שאינן מצפות לשמוע. למשל – שכדאי אולי להמציא מכונה ללחיצת ידיים, כדי לחסוך מהמלך טרחה… במפגש הראשון – מסיבת התה שנערכה כשהיה עדיין סטודנט – שאלה אותו המארחת, אשתו של הדיקן, אם הוא רוצה חלב או לימון בתה שלו. תשובתו "שניהם, תודה רבה," הניבה את המשפט הזכור לטוב "אתה בטח מתלוצץ, מר פיינמן". לאורך כל חייו לא היה בו מורא מפני סמכות או בעלי מעמד. "כשאני שומע דיבורים על פיסיקה, אני חושב רק על פיסיקה, ואין לי מושג עם מי אני מדבר, אז אני אומר דברים מטורללים כמו 'לא, לא, אתה טועה', או סתם 'השתגעת'." דווקא ההתעלמות הזאת הביאה אותו לא פעם להישגים ולמפגשים מעניינים עם אנשים שהעדיפו את גישתו הישירה, הכנה, על פני אומרי הן חששנים.

פיינמן מתאר בספר שלל חוויות שחווה: הוא עבר היפנוזה, כדי להבין מה פשרה, למד מעט ביולוגיה (ובאותה הזדמנות, כך הוא מספר בפרוטרוט, למד "לזהות עבודת מעבדה חלשה"),  נפגש עם אורי גלר כדי להיווכח אם קסמיו אמיתיים (ונוכח שגלר לא הצליח לקרוא את מחשבותיו, וגם לא לכופף מזלג, בנוכחותו… בכלל – הוא מלגלג לכל מיני מיסטיקות: כשהיה סטודנט, כך הוא מספר, עלה יום אחד בדעתו שסבתא שלו מתה. "מיד אחר כך הגיעה שיחת טלפון, ממש ככה. היא הייתה מיועדת לפיט בארני – סבתא שלי לא מתה"… הוא מספר, ואפשר כמעט לשמוע את הצחוק שלו כשהוא מוסיף כיצד לימד את עצמו שצירופי מקרים יכולים לקרות, אבל הם אינם מוכיחים שום דבר). הוא למד לתופף בכלי נגינה ברזילאי ואפילו השתתף בקרנבל כחבר באחת הלהקות, לימד את עצמו להבחין בחפצים באמצעות ריחם (כמו שעושים כלבי גישוש),  וכשהיה סטודנט בפרינסטון התחיל להתעניין בנמלים. אחרי שצפה בהן, ניסה לגלות איך הן מוצאות דברים, ולכן שם להן פיתיון – חתיכת קרטון מרוחה בסוכר, ואז גזר חתיכות נייר שבאמצעותן העביר את הנמלים ממקום למקום, כדי לבדוק איך נודע להן היכן הסוכר. התברר לו שהנמלים משאירות עקבות, ולכן סימן בעיפרון את הנתיב שבו הלכו, ובחן איך הן משכללות אותו… הבנתו את הנמלים השתפרה עד כדי כך, שכאשר גילה שיירה שמגיעה אל המזווה שלו, ידע איך למנוע מהן לפשוט עליו, בלי להרוג אותן. "שום רעל! לנמלים מגיע יחס אנושי!" הוא הצליח כמובן "לפתות" אותן, העביר על פיסות הנייר את הראשונות בשיירה, עד שכולן למדו לפסוע בנתיב אחר, אל הפתיון. "כעבור חצי שעה בערך השביל הישן התפוגג וכעבור שעה לא נשארה נמלה במזווה שלי. לא שטפתי את הרצפה. לא עשיתי שום דבר, רק הסעתי נמלים." סקרנותו לא ידעה גבולות. בשלב מסוים בחר להמשיך ללמד באוניברסיטת קלטק, אף על פי שבמקומות אחרים הציעו לו תנאים טובים בהרבה, כי חש שבסביבה הזאת הוא זוכה לפגוש את מיטב החוקרים, ולשמוע על התגליות הכי מרהיבות, וזה מה שבאמת חשוב לו.

באחד הסיפורים המרתקים והמצחיקים, שגם ממנו הפיק לקח, תיאר פיינמן כיצד הלך שבי אחרי דברים שאמר לו מי שנראה בעיניו גבר של ממש: צבָּע, שטען כי כדי להשיג צבע צהוב, הוא מערבב אדום ולבן. פיינמן ידע כמובן ששני הצבעים הללו מפיקים ורוד, ואף ניסה להתווכח עם הצבָּע, אבל כשזה עמד על דעתו, לא התעצל פיינמן, הלך וקנה צֶבע אדום וצבע לבן, והגיש אותם לצבָּע כדי שידגים כיצד הוא יוצר צהוב מאדום עם לבן. התוצאה הייתה כמובן – ורוד, כמצופה. רק אז מלמל הצבָּע משהו על איזו שפופרת קטנה של צבע צהוב שהוא נוהג להוסיף לתערובת… "זה מראה לכם איזה אמון היה לי ב'גברים אמיתיים'," מסכם פיינמן. "הצבע אמר לי [לפני כן] כל כך הרבה דברים סבירים [על צביעת קירות], עד שהייתי מוכן להביא בחשבון סיכוי כלשהו שמדובר כאן בתופעה מוזרה שלא ידועה לי…"

על שותפותו בפיתוחה של פצצת האטום הוא מעיד, הפעם לא בלצון, עד כמה הטרידה אותו הידיעה שעוצמת הרס כזאת אפשרית: "הייתי יושב במסעדה בניו יורק, למשל, מסתכל על הבניינים ומתחיל לחשוב, אתם יודעים, על רדיוס ההרס של פצצת הירושימה, וכן הלאה… או הייתי מסתובב ורואה אנשים בונים גשר, או סוללים כביש חדש, והייתי חושב, הם משוגעים, הם פשוט לא מבינים, למה הם בונים דברים חדשים? הלא אין שום טעם. אבל," הוא מוסיף, "למרבה המזל, זה חסר טעם כבר קרוב לארבעים שנה, נכון? אז טעיתי כשחשבתי שאין טעם לבנות גשרים חדשים, ואני שמח שלאנשים אחרים היה השכל להמשיך הלאה." (אי אפשר שלא לקוות כי התעלולים האחרונים של קים ג'ונג און  ושל דונלד טראמפ לא יוכיחו שטעה במסקנתו).

הפרקים שריתקו אותי במיוחד, אולי מכיוון שהייתי מורה במשך שנים רבות (אמנם לא למדעים, אבל העיקרון לא משנה), הם אלה שבהם מותח פיינמן ביקורת מושכלת על מערכת החינוך. באחד מהם הוא מתאר את שיטות ההוראה בברזיל, שאותן בחן מקרוב. הוא מראה כיצד במקום שבו "כל כך הרבה ילדים לומדים פיסיקה" בעצם לא מלמדים אותם מאומה, אלא רק לשנן חוקים נטולי משמעות מבחינתם. והוא נותן דוגמה מתוך ספר לימוד פיזיקה שראה בברזיל: "'טריבולומינסצנציה היא האור הנפלט כשמרסקים גבישים…'" נכתב שם, ופיינמן זועם: "יש כאן מדע? לא! בסך הכול אמרתם מה פירושה של מלה אחת באמצעות מלים אחרות. לא אמרתם שום דבר על הטבע – אילו גבישים פולטים אור כשמרסקים אותם, למה הם פולטים אור. ראיתם פעם סטודנט הולך הביתה ומנסה את זה? הוא לא מסוגל. אבל אילו היה כתוב כאן, במקום זאת, 'אם לוקחים קוביית סוכר ומרסקים אותה בצבת בחושך, אפשר לראות הבזק אור כחלחל, יש עוד גבישים שעושים את זה. איש לא יודע למה זה קורה, תופעה זו נקראת  'טריבולומינסצנציה," אילו כך היה כתוב, מישהו היה הולך הביתה ומנסה את זה. ואז הוא היה לומד להכיר את הטבע."

במקרה אחר התבקש פיינמן להיות חבר בוועדה שבדקה ספרי לימוד במתמטיקה. הוא הזדעזע מעליבותם. מכך שהיו רצופים בטעויות, אבל בעיקר מכך שלא באמת לימדו מאומה. כמו שבברזיל היה ברור לו שאף אחד אינו לומד ואינו מלמד פיזיקה, כך כשבדק את ספרי הלימוד נוכח שאין לכותביהם מושג בהנחלת המתמטיקה. הקריאה בהם עוררה בו  תחושה שהוא קורא "משפטים עם כמה שגיאות דפוס, ולפתע פתאום יש משפט שלם שכתוב מהסוף להתחלה. המתמטיקה הייתה פשוט אבודה!" וזה עוד ניחא. כי לתדהמתו התברר לו שחלק מחברי הוועדה נתנו ציון (ממוצע) לספר שלא היה כתוב בו כלום. או שלא שמו לב שהספר שקיבלו לבדיקה מכיל רק דפים ריקים, או שהסתמכו על ההמלצות וההסברים שקיבלו מהמוציא לאור! (פיינמן, בניגוד להם, סירב לקבל מידע על הספרים). אחרי ההתנסות הקשה הזאת, ובמיוחד מכיוון שהמלצותיו לתיקונים לא התקבלו, סירב פיינמן לשמש בוועדה דומה שבחנה ספרי לימוד במדעים.

ניסיתי לתת כאן טעימות, ממש על קצה המזלג, מספר ששמעתי עליו רבות ממעריץ מושבע של ריצ'רד פיינמן. נוכחתי שכל דברי השבח, על האיש, כמובן, אבל גם על הספר, מוצדקים.

אמנם הוא יצא לאור מזמן, ב-1995, אבל תכניו לא התיישנו. הוא מומלץ בחום.

הנה קישור לדף שלו באתר סימניה. ודאי אפשר להשיג אותו שם, כ"יד שנייה".

Richard Feynman, You Must Be Joking, Mr. Feynman
לעברית: עמנואל לוטם