"אנחנו רק רוצים לחיות בשקט," היא אומרת. שמה מרים. היא מאופקת, מתוחה, זהירה מאוד. היא מבינה היטב את חשיבות המעמד. היא חייבת להבהיר את עמדתה, להצליח, עליה לשכנע את האישה היושבת מולה בצדקתה. הבעת פניה מתוחה מאוד, רואים שהיא משתדלת להתאפק. להבליג. להיות מנומסת.
"אנחנו?" השופטת שאמורה לחרוץ את הגורל של מרים ושל ילדיה חוזרת על המילה. פניה נראות כמעט כאילו הן עטות לעבר מרים, כאילו תפסה אותה בקלקלתה, לכדה אותה, חשפה איזו אמת שבת שיחה ניסתה עד כה להסוות, ועכשיו, בלי דעת, גילתה, שלא בטובתה, "למי את מתכוונת ב'אנחנו'?"
לא ברור אם מרים מבינה את טעותה. היא אומרת את שמות ילדיה: "ז'וליאן, ז'וזפין," ומוסיפה – "ואני." הם אותם "אנחנו" שרק רוצים לחיות בשלום.
עורכות הדין של מרים ושל אנטואן, והשופטת, שאמורה לפסוק מי משניהם צודק, מי יזכה לקבל משמורת על ילדיהם, שותקות. הטענות כבר נשטחו בפניה. מרים, כך הסבירה עורכת הדין המייצגת אותה, אומרת שז'וליאן בן העשר מסרב בכל תוקף לפגוש את אביו. ז'וזפין, הבת המשותפת לבני הזוג כבר בגירה, עליה אי אפשר לכפות מפגשים עם אביה. אבל הבן קטין. ואנטואן דורש לקבל משמורת משותפת, כך שהילד יחיה שבוע אצלו ושבוע אצל אמו. ובינתיים הוא דורש לאפשר לו לקבל את הילד אליו, כמה פעמים בשבוע.
השופטת מקריאה לנוכחים את תצהירו של הילד. נאמר לו מראש כי כל מה שיגיד יימסר לשני הוריו. וכן, הוא אמר בפורש שאינו רוצה לבקר אצל אביו. מדוע? תוהה השופטת. האם טוענת שהאב אלים. בעבר שבר לבת את היד. האב דוחה את הטענה ואומר שהיד נשברה בשיעור ספורט. אין לו מושג מדוע הבן מסרב לפגוש אותו.
האִם מרים מסיתה את הילדים? האם אנטואן הוא באמת האב המסור, האוהב, האדם הרגוע וטוב הלב, כפי שטוענת עורכת הדין המייצגת אותו, ומוכיחה את ההערכה הזאת של אופיו בעזרת עדויות אופי של חבריו לעבודה?
השופטת נועצת מבטים בגבר ובאישה היושבים מולה. מי מהם דובר אמת? מי מהם מניפולטיבי? למי להאמין?
המשפט שמרים אומרת, "אנחנו רק רוצים לחיות בשקט" מסגיר אותה, לכאורה. ייתכן, כך נראה, שהיא באמת מסיתה את הילדים. ייתכן שאין למנוע מהאב את הזכות להיות בקשר עם בנו. האם עצם המאבק המר שמנהל אנטואן כדי לא לאבד את הבן אינו מעיד על עוצמת אהבתו ההורית, ועל החשיבות שתהיה לו האפשרות לגדל את הילד, בשיתוף עם האם?
הסרט "הקרב על המשמורת" מתחיל כך: בעימות אצל השופטת. בתום הישיבה היא מודיעה לבני הזוג ולעורכות הדין שלהם שתודיע להם מה החלטתה.
גורלם נתון בידיה.
והיא מודיעה כעבור כמה ימים למרים, באמצעות עורכת הדין, כי האב יקבל זכויות ראייה. הילד חייב לפגוש אותו, בניגוד לרצונו.
לא מעט סיפורים מזוויעים מתחילים בדיוק כך: מישהו מאמין לגבר, שמעמיד פני תם והגון. מישהו חש שאסור לשלול ממנו את "זכויותיו". שאם ילד מסרב לפגוש את האב, יש לאלץ אותו. ואם האימא טוענת שהאבא אלים, היא אולי – היא כנראה! – משקרת. והילד? הוא סתם סרבן. מפונק. כפוי טובה. לא מחונך. והגבר אומלל, קורבן הפמיניזם ומתן זכויות יתר לנשים שרק מנסות להשתחרר מהבעלים שלהן ולהתנער מחובותיהן.
"אנחנו רק רוצים לחיות בשקט"? מה פירוש "אנחנו"? מי נמנה עם הקבוצה המשפחתית הזאת, שמנדה את הגבר, אחרי שהקיאה אותו מקרבה?
הסרט "המאבק על המשמורת" מצייר בדייקנות ובכישרון רב את מה שעובר על נשים מוכות טרור של גברים. את האובססיביות האלימה של גברים שהאישה "שלהם" מאסה בהם. את האימה של חסרי הישע, הילדים והנשים. את הרכושנות, השתלטנות, האיומים, הבעתה, את הסכנה המחרידה, שלא פעם מסתיימת ברצח, לפעמים רק של נשים, לפעמים גם של הילדים.
"הקרב על המשמורת" הוא סרטו הראשון של קסאבייה לגראן, שגם כתב את התסריט. זוהי יצירה חשובה, מדויקת ומפחידה מאוד. מאלה שכדאי להקרין בפני כל מי שאמור להתמודד עם אלימות נגד נשים, ובראש ובראשונה בפני שופטים ושופטות.
שם הסרט בצרפתית מרפרר אל ביטוי שפירושו לנעוץ את החרב עד הניצב. אותה מילה, garde, פירושה גם משמורת וגם ניצב. כך שתרגום שם הסרט לעברית מוצלח מאוד.
מעולה, תודה!
ווואאוווו עופרה כמה חשוב! תודה שנקטת בעמדה הזו. תודה שפירסמת את זה.