לקוראיו הנאמנים של סייד קשוע לא מעט ממה שמופיע בספרו החדש עקוב אחר שינויים יראה מוכר. מי שחש כאילו ליווה את קשוע בהחלטה לעזוב את ישראל, ואז להקדים ולזרז את העזיבה, כל מי שזוכר את המצוקה שהביע ברשימות שלו במוסף סוף השבוע של עיתון "הארץ", לפני העזיבה, בימיו הראשונים בשמפיין שבאילינוי, את סיפוריו על מהלך קליטתו כמורה לעברית באוניברסיטה, את הגעגועים לישראל שהוא מביע בלי הרף, לצד פחדיו מפניה, ימצא את כל אלה ברומן הכמו ביוגרפי.

כמו סופרים רבים אחרים, קשוע משתמש בחייו כבחומר גלם, אבל אין לטעות: אלה אכן חומרי גלם, שהוא מעצב כדי לספר סיפור שאינו בדיוק על עצמו. קשוע לוקח את הפרטים האישיים שלו ומשנה אותם קלות, מייצר באמצעותם דרמה מומצאת, אבל מציאותית מאוד. דמותו של הדובר דומה מאוד לו עצמו, אשתו וילדיו אינם מצטיירים שונים מאוד מאלה שקשוע מתעד ברשומותיו, אבל גם מי שמאמין כי הדמויות שהוא כותב עליהן בטורו השבועי מתארות במדויק את בני משפחתו הקרובים יכול לשער שגם הן קצת בדויות, לא לגמרי זהות לאישה, לילדים, להורים, לאחים, שעליהם הוא כותב בעיתון, כאילו לא המציא אותם, אלא הביא אותם אלינו "כמו שהן". הכתיבה העיתונאית של קשוע קרובה מאוד לכתיבה ספרותית, ולהפך – הכתיבה הספרותית שלו מזכירה לפעמים כתיבה עיתונאית, ולא רק מזכירה אותה, אלא אפילו נשענת עליה. כך למשל הקדיש קשוע פרק שלם לתיעוד הדיווח העיתונאי בעקבות מה שקרה באום אל-חירן. אני לא יודעת אם ציטט במדויק את מה שאמרו אז הכתבים והמרואיינים, אבל הכול מצטייר אמיתי לחלוטין. בדיעבד ידוע כמובן לקוראים שהדיווחים היו שקריים, שהמורה למתמטיקה שנורה, יעקוב מוסא אבו אל קיען, היה איש של שלום, שהוא לא ניסה לדרוס אף אחד, שהריגתו הייתה פשע. קשוע נשען על הידע שלנו, ואינו מוסיף ואינו מעיר שום דבר. האם לפרק הזה יהיה ערך בעוד אי אלה שנים, כשהאירועים המידיים יימחו מהזיכרון? אם כך – האם מדובר בכתיבה ספרותית, או עיתונאית?

ברור שהרגשות והדעות שמופיעות בספרו אותנטיות לגמרי. מה שקשוע הסופר חושב, חושב גם בן דמותו, המספר, מה שמכאיב, מטריד, מדאיג את האחד, משתקף בדייקנות אצל האחר, הבדוי.

סייד קשוע הוא סופר מצליח. בן דמותו הוא סופר צללים, שכותב את הביוגרפיות של אנשים זרים, ישראלים – יהודים וערבים. שניהם ערבים, ילידי טירה. שניהם חיו כמה שנים בירושלים, ושניהם חיים כיום באילינוי. שניהם נסו מהארץ זמן לא רב אחרי שצעירים פלסטינים חטפו בגוש עציון שלושה נערים ישראלים, גיל-עד שַׁעֶר, יעקב נפתלי פרנקל ואיל יפרח ורצחו אותם, וצעירים ישראלים חטפו ורצחו נער פלסטיני, מוחמד אבו ח'דיר. האווירה ברחוב הישראלי, התגובות שספג על פי עדותו, הן בטורו בעיתון והן ברומן, גרמו לסייד קשוע לחוש שהוא ובני משפחתו אינם בטוחים עוד בישראל.

ההבדל העיקרי בין קשוע ובין דמותו הוא בכך שהסופר האמיתי כותב פיקשן, בשעה שבן דמותו אינו מעז לכתוב סיפורים בדויים, אחרי שסיפורו הראשון, כך מסתבר, שינה את חייו לחלוטין, ולא רק את אלה שלו. למעשה, אותו סיפור ראשון ויחיד הזיק לו כל כך, עד שאינו יכול בעצם להתאושש ממנו, ולשקם את כל מה שהרס. מעניין לראות איזה כוח מעניק הסופר ליצירה, איזו עוצמה הוא מייחס לה.

את געגועיו הוא מרבה לתאר בטור, ובספר הוא עושה זאת בפירוט חושני, כשהוא מודע לשוני הרב בין ילדותו, לבין זאת של ילדיו. ממקום גלותו באמריקה הוא שוקל לקחת את ילדיו, לנסוע אתם כדי לקטוף זעתר (באילינוי!), כפי שנהג לעשות עם הוריו ואחיו. הוא מתגעגע לזיקיות שאהב לצפות בהן, לתאנים, לשסק. מתיאוריו ניכרת הקרבה העצומה לחי ולצמוח של נופי ילדותו. הוא מסביר את ההבדל בין עקיצה של דבורה לזאת של דבור, מתאר את טעמם של השקדים הירוקים ש"טעים לאכול עם מלח, כשהגלעין שלהם עדיין לבן וטרי," ומסביר מדוע צריך להיזהר כשקוטפים לימונים. לא רק לטבע של הארץ הוא מתגעגע. גם לקרבה אל האנשים. לתחושה שרואים אותו. כך למשל באמריקה הוא הולך בקביעות לאותו סַפָּר, שלעולם אינו מגלה שום סימן שהוא זוכר אותו, והוא חש שרק בישראל הוא שייך באמת. (על כך בדיוק כתב לא פעם גם בטור שלו בעיתון "הארץ").

נראה כי אחד הקונפליקטים המשמעותיים בחיי קשוע, ובאלה של בן דמותו, הוא הצורך אולי בעצם – הכורח – שלו לכתוב בעברית. הוא "ערבי שכותב בעברית". הוא חשדן כלפי הישראלים שקוראים את מה שהוא כותב. בן דמותו, שאינו מעז לכתוב סיפורים בדיוניים, "מעניק" לאנשים שאת סיפוריהם הוא כותב כסופר צללים, זיכרונות משל עצמו (בדיעבד, כשסוד אפל ומפתיע נחשף, מסתבר שהשתמש גם בזיכרון אסור של זולתו). האנשים הללו אינם רהוטים, אינם יצירתיים כמוהו. הוא מספק להם אם כך את המטענים של עצמו, וכך הולך ומתרוקן. מהבחינה הזאת שפר גורלו של סייד קשוע. הוא כותב באמת, גם אם אין לו ברירה, אלא לעשות זאת בשפה של מי שמצטיירים כאויביו, בכוח או בפועל. הם אלה שהתעללו באביו של בן דמותו כשהיה כלוא אצלם (מדוע? אין הסבר). הם אלה שאחראים לפחד שלו, לחוסר הביטחון שהסופר ובן דמותו חשים בישראל, לתחושה שעליהם למלט את עצמם ואת משפחתם.

הרומן נקרא עקוב אחר שינויים. יש כאן כמובן משחק מילים: השינויים הם בחייו של הדובר, בנפשו, בעקבות המעבר לאמריקה, בעקבות המהפך שיצר הסיפור האחד שפרסם, אבל הם מתייחסים גם לשינויים שהוא עורך בכתיבה של ספרי הזיכרון. כדי לחדד את הנקודה השתמש סייד קשוע בתחבולה מוזרה ולא מובנת. בפעם הראשונה חשבתי שנפלה טעות. אחר כך הבנתי שיש כאן עניין מגמתי: מדי פעם מחוקה שורה בקו אמצעי, כאילו מדובר בטיוטה, או בקובץ לא גמור. עלי להודות שלא מצאתי היגיון או שיטה במחיקות הללו, ולטעמי זהו גימיק מיותר. כך בעצם גם הפרק בערבית, המובא לקראת סופו של הרומן. הוא אמור לצטט את המונולוג האחרון שהשמיע באוזניו אביו, כשביקר אותו בבית החולים. במידה מסוימת הרגשתי שקשוע עוקץ או מקניט אותי, ואולי בצדק: העברית שלו, שהיא השפה שלי, מושלמת. הערבית שלי, שהיא השפה שלו, אינה קיימת. ואפשר להניח, במידה רבה של ביטחון, שמרבית דוברי העברית שיקראו את הספר לא יוכלו לקרוא את הפרק הזה. האם עלה בדעתו לספק תרגום לעברית? כנראה שלא. האם יש בכך משהו מתסכל? האמת שכן. ועם זאת, אפשר להבין את ההתרסה שלו. את קריאת התגר.

אחרי שבן דמותו של קשוע מפרסם את הסיפור הבדיוני היחיד שלו, ולפני שאותו סיפור מחריב את חייו, הוא מספר כמה שמח, ואיך  "לא הפריעו לי יותר החשדות שהועסקתי או שחברי החמיאו לעבודתי רק משום שציפו ממני לפחות ושעצם העובדה שידעתי לחבר כמה שורות בשפה שלהם ולא בשפתי כבר נחשבה בעיניהם לפלא אמנותי."

האם, אני שואלת את עצמי, יאמין לי אם אומר כי הרומן דיבר אלי, או יחשוד שדעתי מוטה, כי אני מתפעלת מעצם העובדה שהכתיבה שלו רהוטה ויפה כל כך? ואם אמתח ביקורת, האם יאמין לי, או יחוש שמשהו בישראליות שלי מפריע לי להבין אותו?

את ספריו הקודמים של קשוע אהבתי מאוד. את טורו בעיתון "הארץ" אני קוראת בדבקות. צר לי על תחושת הניכור שהוא חש. הצטערתי כשחש שהוא נאלץ לעזוב את מולדתנו. אני עוקבת, ככל שהוא מאפשר לי, אחרי ההתאקלמות של ילדיו בארצות הברית, וחוששת שהוא עצמו לעולם לא יחוש שם בבית. אם אני מרשה לעצמי לחוש קרבה מופרזת-אולי אל אדם שבעצם אינני מכירה, זה מפני שהוא עצמו פותח בפני כולנו את לבו, חושף את פגיעותו, ועושה זאת תמיד בהומור ובשנינות שובים. אי אפשר שלא לחבב אותו מאוד, אפילו, יש לומר בגלוי, לאהוב.