אחרי קובץ השירים הקודם, הלילה הזה כולו שירה שראה אור לקראת חג הפסח בשנה שעברה, מוציאה הוצאת חבר לעט ספר המוקדש כולו לראש השנה וליום כיפור.

כמו בספר הקודם, גם בשירים נאספים לשירה מלווה כל אחד מהשירים בפסקה שאמורה להאיר אותו. בניגוד לקובץ הקודם, שם הייתה הפסקה דידקטית באופייה, והכתוב נראה כאילו הוא מעין ספר עזר למורה-המחנך או למדריך בתנועת הנוער – היו בו שאלות מנחות שאמורות להוביל לדיון בעניינים שונים – בספר שלפנינו הסתפק העורך (מרדכי דוד [מודי] כהן) בהערה פרשנית, מעין הסבר – או קביים? – לקורא המתקשה.

פרקי הספר – אלול, סליחות, ימים נוראים, ראש השנה, שופר, מי במים ומי באש, כפרות, כל נדרי, יום הכיפורים, פתח לנו שער ונעילה, מדברים בשם עצמם. הנושא ברור. מה שמפתיע הוא הגיוון הרב של הכותבים, חלקם ידועי שם (ביניהם – אגי משעול, יהודה עמיחי, זלדה, דליה רביקוביץ), ואחרים ידועים פחות.

הבחירה תלויה כמובן בטעמם של העורכים. מתוך המבחר העשיר והמגוון אציין כאן את שירה של ורד אלפרט, "תרנגול כפרות":
ורד אלפרט הוציאה לאור לפני שנתיים את ספר השירים סוזאן, הנושא את שם אמה. היא כותבת בו על זיכרונות שלה ושל הוריה שעלו ממרוקו, על חייהם, כאן ושם. באחד השירים בספר היא שואלת "מה לי ולהיסטוריה?"

"תרנגול כפרות" שואל שאלה דומה ואולי בעצם משיב לה: בכמה שורות מצומצמות מצליחה אלפרט לשרטט את התהום הבלתי נתפסת בין חייה של מי שמכונה "היא", לבין אלה של חברי הקבוצה, שנדרשים לדיון ולהצבעה כדי לפסוק, אחרי דין ודברים וחישובים שנשקלו בכובד ראש, שיש לאפשר לאותה אישה דלת אמצעים, שחיה במעברה, לקבל "תרנגול אחד מהלול" כדי שתוכל "לעשות כיפור".

אנחנו רואים את הבדידות שלה לעומת "הקבוצה". את הכוח שלהם, לעומת חולשתה. את התובענות שלהם – יתנו לה את התרנגול, אבל "רק אם תבקש": על מתן בסתר לא שמעו. גם לא על נדיבות ורוחב לב שאינם תלוים בדבר. קודם כול ישפילו אותה, ואחרי כן "יקריבו" למענה תרנגול אחד, לא לפני שיבדקו היטב אם לא יינזקו ממהלך כל כך קיצוני ויגיעו למסקנה ש"לא נורא"…

כמה כאב מביעות השורות הקצרות הללו, המאופקות, וכמה קורעת את הלב האילמות של אותה אישה, שאין לה אפילו זהות או שם. ידוע עליה רק שהיא תושבת המעברה, ודאי איזו פועלת, או מנקה קשת יום.

אחרי הצפייה בסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל" אי אפשר שלא לחשוב על הנשים ההן, המתוארות בו, אלה שנזרקו אל השוליים, לצמיתות, בלי שום אפשרות למלט את עצמן ואת ילדיהן, לדורי דורות, מהמצוקה ומהעוני שאליהם דנו אותן ואת בני המשפחה שלהן.

הנה מה שנכתב בספר, כהערה לשיר:

דוגמה למי שסבור כי התוספות הללו נחוצות לו.