אמש זכה הסרט "פוקסטרוט" בשמונה פרסים בטקס אופיר: על הצילום, העריכה, פס הקול, העיצוב האמנותי, המוזיקה המקורית, הבימוי, השחקן ראשי והסרט הטוב ביותר.
למרבה הצער מצאתי את עצמי בעמדת מיעוט.
לא משום שאני מסכימה עם מירי רגב, שלדעתה זהו "סרט שפוגע בשמו הטוב של צה"ל" .
לא כי אני מצדדת בדבריו של רמי קמחי, שכתב בעיתון הארץ כי "הפשע של ההרג המיותר והסתרת הראיות עטוף בהרבה אהבה לצד הישראלי ובהבנה עמוקה של הסיטואציה הישראלית", וגם לא מכיוון שאני מזדהה עם יהודה אטלס, שמאלן על פי עדותו, שגינה את הסרט וטען שהוא אכן "מוציא את דיבת צה"ל רעה, לא רק פה, אלא לידיעת העולם כולו."
בימין סבורים שהסרט מכפיש את צה"ל. בשמאל – להפך, שהוא סלחני מדי, ומציג עמדה ישראלית מתקרבנת ומצטדקת, כזאת שמאשימה לא את עצמנו, אלא את אירופה: "זה נכון, אנחנו יורים, הוא טוען, אבל אתם אילצתם אותנו לכך, כשרצחתם אותנו וזרקתם אותנו מאירופה." (רמי קמחי, הארץ).
"פוקסטרוט" זכה לכבוד רב לא רק עם שלל פרסי אופיר, אלא גם בפרס אריה הכסף בפסטיבל ונציה.
ובכל זאת (לעניות דעתי) העיקר אינו בשאלה אם הוא "ימני" או "שמאלני" מדי, אלא בכך שהוא סרט מפוספס, לא אמין, לא משכנע, מגוחך, משעמם. אומר אפילו בגלוי – מביך.
עמדתי הבסיסית והתמידית היא לא לכתוב על יצירות ישראליות שדעתי עליהן שלילית, אלא רק על כאלה שאני מוצאת בהן ערך, לכן התלבטתי ארוכות אם לכתוב על "פוקסטרוט". מצפוני הורה לי לא לוותר הפעם, למרות, ואולי אפילו בגלל, כל הפרסים. לומר את האמת (שלי), ולא להחריש, דווקא משום שהוא שנוי במחלוקת, מצד אחד, וזוכה לתהילה רבה, מצד שני.
הלכתי לצפות בסרט עם דעה קדומה חיובית: אם מירי רגב פוסלת אותו בלי לצפות בו, כך חשתי, מוטלת עלי החובה המוסרית להגיע, להתייצב לצד יוצריו המותקפים ללא עוול בכפם. למרבה הצער נוכחתי שמעבר לסוגיה הפוליטית-כביכול, מעבר לשאלה האם הוא פוגע בצה"ל או מציג אותו באהבה ובהבנה, הסרט פשוט עשוי רע. ויסלחו לי השופטים שהעניקו לו את הפרס (האם, למרבה הצער, הקולות המגָנים את הסרט לא צדקו במקרה זה? האם מוגזם לחשוד שהפרסים הוענקו לאו דווקא מנימוקים אמנותיים גרידא?).
את האטיות המוזרה, המייגעת, יסבירו ודאי אוהדיו בסיגנוּן. אם כך – מדובר בסיגנון יתר. התוצאה פשוט משעממת. הכול מתרחש כמו בסלואו מושן, עד שנדמה כאילו ניפחו ומתחו אותו כדי להגיע לסרט באורך מלא. הדקות חולפות על מבטים מיוסרים וארוכים לאין קץ. על ציפורים נודדות, ושוב, ושוב. על מבט מלמעלה הצופה באיש מתהלך בחדר. על שתיקות. ועוד שתיקות. ועוד.
המלנכוליה השורה על צילומי הפנים בדירתם של בני הזוג שאליהם הגיעו המבשרים להודיע כי בנם נהרג, "נפל" במהלך שירותו הצבאי, מעוררת רצון לומר ליוצרים – די כבר. הבנתי. אפשר אולי לראות משהו חוץ ממסדרון ארוך ואפל?
הקצב אם כן מייגע מאוד. אבל גרועה ממנו התחושה שמרמים אותי, כקהל. יש כל כך הרבה פרטים לא אמינים בעליל. מה, גם הם מין סיגנון יתר? מישהו יכול להאמין לסצינת הפתיחה, כשאמו של החייל פותחת את הדלת, רואה את החיילים, מתעלפת בלי אומר ודברים, ומיד זוכה לקבל זריקת הרגעה ש"תרדים אותה לארבע או חמש שעות", כדברי הרופא, ומיד נישאת אל חדר השינה ומושכבת שם (מאיפה הם יודעים בדיוק לאן לקחת אותה?), וכל זאת בלי שנאמרה אפילו מילה אחת?! ואחר כך החיילים המודיעים משאירים את האב לבדו? ורק דואגים לכוון לו את השעון כדי שיזכיר לו כל שעה לשתות מים? זה אמור אולי להצחיק? אף קול צחוק לא נשמע באולם.
גם בהמשך שום דבר לא משכנע. שום דבר לא אמיתי. שום דבר לא סביר והגיוני.
אין לי ויכוח עם הצורך של יוצרי הסרט לבעוט בפרות קדושות. זאת תפקידה של אמנות: לערער על אמיתות, לחשוף שקרים. אלא שכאן הערעור עצמו שקרי. לדוגמה: חייל מספר לחבריו על ספר תורה עתיק ויקר וחשוב שעבר במשפחתו מדור לדור, עד שאביו בן השלוש עשרה לא עמד בפיתוי והמיר אותו בכתב עת פורנוגרפי. ואז, כשהחייל גדל, השיג אביו כתב עת פורנוגרפי זהה, ואותו הוא מבקש מהבן להעביר הלאה, לדורות הבאים. כלומר – מה? ראוי שפורנוגרפיה תעבור מדור לדור? כי צילום של שדיים חשופים מרגש ילדים בגיל ההתבגרות? והמורשת שיש לאב להעביר לבנו היא שמוטב לו להרחיק מעט את כתב העת כשהוא מאונן, כדי שהדפים לא יידבקו זה לזה? זאת מין בדיחה? אם כן, גם היא לא הצליחה. אף אחד באולם לא צחק. כלום. שתיקה נבוכה מהלצה מטומטמת ודי מגעילה.
ועכשיו בעניין צה"ל: לכאורה מציג הסרט את עוולות הכיבוש. את הזוועות המתרחשות במחסומים. וזאת כבר ממש לא בדיחה. כי מה שקורה במחסומים הוא לא בדיחה. אי אפשר למצות את ההתעללות, הייסורים, החרדה, הפשעים, בכמה סצינות מטופשות, לא משכנעות, שמגחיכות לגמרי את העניין. הבעיה שהסרט מעורר איננה, לדעתי, השאלה אם הוא מגנה את צה"ל או מגן עליו (ומעניין מאוד להיווכח ששתי הדעות מושמעות באותה התלהבות!), אלא שהוא מרמה. צה"ל לא נראה כך. צה"ל לא פועל כך. הפלסטינים העוברים במחסומים אינם נראים כך. המציאות חמורה וזוועתית. בסרט היא מוצגת לא באופן שמגן על צה"ל, ולא באופן שתוקף אותו. לא באמת. כי לשקר אין משמעות.
ואי אפשר להסתתר תחת האצטלה של ביטוי אמנותי, שיש לו לכאורה רשות להגזים ולסטות מהמציאות. סוריאליזם תובע דיוק רב במיוחד, כי כדי ליצור דימוי של חלום בלהות, המציאות שאותה מתארת יצירה סוריאליסטית חייבת לשכנע בכל פרט, ורק מבטו של היוצר מצליח לעוות את הפרטים, להניחם זה לצד זה באופן שיוצר חוויה של מציאות אלטרנטיבית. זה לא האפקט שנוצר ב"פוקסטרוט". הוא לא מוזר. הוא לא פוקח עיניים. הוא לא מאיץ את הדופק. הוא גורם לצופה להשפיל את המבט ולצפות שהעניין הלא נעים הזה יסתיים כבר.
וחבל מאוד שכך. כי יש בבסיסו סיפור מעניין שיכול לגעת ללב, ויש פוטנציאל לעלילה, אבל אלה פשוט אובדים בתוך זיוף מתמשך ומאולץ.
כמו יהודה אטלס שכתב בעיתון הארץ "אני שמאלני אבל מירי רגב צודקת", גם אני חשה אי נוחות מהחברה שבה מצאתי את עצמי, כמתנגדת לסרט. אומר להגנתי שלפחות צפיתי בו, לפני שקבעתי עמדה.
בשולי הדברים: לאחרונה ראה אור הספר בסתר כנפיים שכתב אח שכול, אבי ולנטין. מי שרוצה לדעת איך באמת מתנהלים חייהם של בני משפחה שכולים, מוזמן לקרוא אותו.
ועוד בשולי הדברים: למרבה השמחה הסרט "לא פה, לא שם" זכה גם הוא בשני פרסים חשובים: פרס שחקנית המשנה ופרס השחקנית הראשית הוא ראוי לשני השבחים הללו, ולהרבה יותר מכפי שקיבל. אפשר לקרוא כאן מדוע (לדעתי, כמובן).
לכול מי ששומע את זה בעד או נגד הסרט,ראשית אני לא מבקר מקצועי אבל היו ביקורת חיובית לסרט המדובר של מבקרים מקצועיים ולא אחד שמדובר ביצירת מופת מלאת רוודים,
ובעלת סגנון פורמלסטי כולכם שכחתם שכאן הצורה באה לשרת את התוכן.אין לי שום דבר נגד דעה שלילית לסרט, אך באמת לדבר בגנוי יצירה שהסגנון שלא הוא צורתית ובעלת משלים ומטפורות שמשקפות מצב קיומי כמו דתרמניסטי או חטאי אבות
אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה (רובד אחד רק של כמה רבדים 1 פחד החברה הפטריכלית בורגנית אטאיסטית מפני עונש אלוהי על חטאי העבר אולי ?. 2 בניית דמות האב כמי שישלם את המחיר על הבחירות בעבר שלו והאיקס על הפנים כסמל להכחשה. וזה רק רובד אחד של הסרט. אז לכול מי שחשב שהסרט רע ,חלומי יתגשם בסרט הזה שמשלב כול כך הרבה אלמנטים קולנועיים בצורה מופתית כמו שלא חלמתי שהסרט ישראלי יעשה את זה.אני פשוט לא יכול להבין איך אפשר לא לראות את הקשר שנעשה כאן בין קולנוע ותודעה ישראלית שעדיין מרגישה נרדפת על ידי ההיסטוריה שלה עצמה.ופוקסטרוט?
זה כמובן על שם הריקוד שמתחיל באותה נקודה ומסתיים באותה נקודה.
כישראלים עם איקס של הכחשה שמדמיינים את עצמם חזקים (קטע האנימציה אולי ?) אבל מחביאים את חולשתם מזכרונות העבר שיוצרים בחירות ומשלמים מחיר כבד. חדשות אולי ?)לסיכום מי שלא התחבר חבל מאוד מי שכן זכה ליצירת אומנות שמלמדת אותו על עצמו.
כשחושבים על זה לעומק, הסרט "פוקסטרוט" הוא בדיוק תמונת הראי המדויקת של "ג'נין ג'נין". מכל בחינה ומכל מבע אפשרי. ההבדל הוא שמוחמד בכרי משקר ביודעין (כך פסק ביהמ"ש אף שלא פסל את הסרט להקרנה) ואילו שמוליק מעוז הוא לוחם קרבי לשעבר שיצר סרט שכל כולו מטפורה מתמשכת. אין שם דקה – מתחילה ועד סוף – ללא מטפורה.
אין לי ויכוח עם חלק מהתוכן, אלא רק עם כך שהסרט מזויף, מאולץ, שקרי, ועשוי רע.
התגובה שלך ממש גוררת אותי לתהות איך לדעתך קורה שסרט שהוא "מזויף, מאולץ, שקרי, ועשוי רע" מקבל את הפרס הראשון של הסרט הטוב, הבימוי, השחקן הראשי ועוד ועוד. השאלה אינה מתגרה, אלא מהווה קושיה אמתית לפיצוח (גם אצלי, ודאי). מובן שבאמנות, בכל הז'אנרים השונים, מדובר לעתים בחוט השערה המבדיל בין צל"ש וטר"ש. אבל טעות לכל רוחב הספקטרום??? זה באמת מחייב התייחסות.
מבחינתי, מה שכתבת בביקורת: "…הוא לא מוזר. הוא לא פוקח עיניים. הוא לא מאיץ את הדופק. הוא גורם לצופה להשפיל את המבט ולצפות שהעניין הלא נעים הזה יסתיים כבר…" – זה בדיוק התיאור הנכון שאין טוב ממנו לתאר את הסרט.
אופס, טעות. התכוונתי שאין טוב ממנו לתאר את המציאות המתמשכת.
תודה.
אני כמובן מביעה את דעתי, ולא את דעתם של אחרים. אני לא אחראית על כך שקיבל פרסים…ואין לי אפשרות לדעת מה הניע את מי שהחליטו עליהם. השפלת המבט, לא רק שלי, אלא של אנשים רבים אחרים, חלקם
צפו אתי בסרט ואחרים כתבו לי באופן פרטי שהם מסכמים עם מה שכתבתי על הסרט, הייתה מתוך מבוכה, לא מתוך רגש שיצירת אמנות מבקשת לעורר. פשוט התביישתי בשביל היוצרים. בניגוד לסרטים אנטי מלחמתיים אחרים, גם הם "הזויים" באופיים (ראה את תגובתו של הקולנוען) שמהם חשתי התרגשות , כאב, שעוררו בי מחשבות. המחשבה היחידה שפוקסטרוט עורר בי הייתה – שייגמר כבר! היו הבלחות קצרות של אמת, בשיחה שמתנהלת בחלקו האחרון, אבל הם היו קצרים ומאוד לא אופיניים לסרט כולו. לדעתי. ,
לתחושתי, את עושה לעצמך קצת הנחה בכך שאת מצמצמת את ההתייחסות שלך לסוג של חד-ממדיות נוחה. זו זכותך כמובן, ודאי, אבל זה לא משקף נאמנה לדעתי את המורכבות. לא זו של הסרט ולא זו של המציאות. ואני מתעקש על כך ששני אלה שזורים כמו צמה. צמה מסורבלת, הזויה ולא אמינה בחלקים רבים. אכן.
בכל אופן, גם אני הבחנתי שקיימת בחלל החשוך של האולם תחושת אי נוחות כבדה, ובאמת "שרק יגמר כבר". מה יגמר? יגמר הסרט ההזוי? תגמר המציאות הבלתי אפשרית? מי חכם וידע?
שנה טובה ופוריה לך.
צביקה, כנראה שלא אצליח לשכנע אותך שהסרט פשוט לא הצליח להביע את כל מה שאתה מייחס לו. לא קל לבטא את המציאות האפלה, ולדעתי, וכאמור – לא רק לדעתי, אבל זה באמת לא משנה – הסרט לא מצליח לבטא אותה. תחושת אי הנוחות לא נבעה מהתכנים . בפירוש לא. הצמה שאתה מזכיר לא מתקיימת בסרט. הצרימה לא נובעת מהאמירה, אלא מהזיוף. לא האמנתי כמעט לשום דבר. לא כאלגוריה, לא כסמל, לא כעיצוב סוריאליסטי. חבל שאתה רואה בכך ויתור שלי לעצמי, אבל כנראה שאני לא מצליחה להסביר מדוע לדעתי הסרט מפוספס, וזה בסדר. מותר לי, זה לא אומר שקוצר היד שלי מוכיח שאני טועה. הסרט יכול היה להיות מורכב, כי, כמו שכתבתי, יש שם סיפור שיכול היה לגעת ללב, או למוח, או לנפש. אבל זה לא קורה. פשוט לא. לא כי הוא הזוי. אין לי בעיה עקרונית עם הזוי. גם אוונטי פופולי הזוי, והוא בעיני סרט נפלא. לא זאת הנקודה בכלל. אבל לא נראה לי שנצליח לשכנע זה את זה.
חחחחחחחח תגובה גדולה המציאות הסוריאליסטית של הסרט באה לתאר את המציאות המתמשכת לעד כמו תאטרון בובות אבסורדי שלא ברור בכלל מי מפעיל אותו. הגורל ? המדינה ? אולי אלוהים בכלל ? זה ניתוח מדוייק של הנפש החילונית בורגנית אטאיסטית שהכול כמו הפרויקטים של האב המתמוטטים עם חייו.ריקוד מסוייט של במאי שהיה במלחמה ומה שהוא מפחד יותר מכול.
הסגנון והסוריאליזם המובהק של הסרט אינם, לטעמי, ערובה, לאיכותו. הכוונות טובות, התוצאה מפוקפקת.
הקרנות האקדמיה בשנים האחרונות הן הזדמנות מצוינת לעוסקים בתחום לראות את הסרטים לפני כולם, לזהות את הסרטים העיקריים ומגמות וטרנדים בשנה שתהיה , עד שישונה התקנון בשנה הבאה ועל פרסי אופיר יוכלו להתמודד רק סרטים שכבר הוקרנו בפני הקהל הרחב, אלא אם השינוי המיוחל שוב יקרה. כבר כמה שנים שאני מקפיד ללכת לצפות בסרטים, לפחות באלה שנראים לי חשובים שהולכים לשחק תפקיד מרכזי.
השנה הלכתי בין השאר ל"פוקסטרוט" בהקרנתו הראשונה. האולם היה מפוצץ עד אפס מקום מה שהראה את הציפייה לסרטו החדש של מעוז אחרי ההצלחה של "לבנון". כגודל הציפייה כך היה גודל האכזבה. נתחיל מזה שאין לי שום בעיה עם סצינת הירי במחסום והטיוח שבא בעקבותיו. כולנו ראינו בשידור חי את ההוצאה להורג שביצע אזריה ללא דין וללא דיין ואין זה המקרה היחיד. כבר היו סרטים קשים מ"פוקסטרוט" שאהבתי או הערכתי מאוד כמו "חירבת חזעה" של רם לוי או הסרט הדוקומנטרי המופתי "חמש מצלמות שבורות" של גיא דוידי ועימאד בורנט. הלחימה וההרג הם חלק מחיינו כאן ולכן לא מפתיע שעוסקים בהם בספרות הישראלית או בקולנוע הישראלי, ולעוסקים בהם יש את מלוא הזכות, בטח ובטח כשמדובר במעוז שהוא עצמו היה חייל קרבי שנפצע ומתמודד עם רמה כזו או אחרת של פוסט טראומה. גם לא מקובל עלי שהשרה מתייחסת לסרט שלא צפתה בו, ובכלל לא טורחת לצפות באף סרט הרי לא ראינו אותה אומרת מילה טובה או כל מילה אחרת על סרט חברתי מקסים כמו "פיגומים" או על "לא פה, לא שם" שמבקר את הפריארכליות השמרנית בחברה הערבית בארץ. רגב יודעת שגם קהל בוחריה בפריימריז לא צופה בסרטים ומבחינתה כאשפית תקשורת רק מנצלת הזדמנויות לתפוס כותרות.
עד כה ההקדמה, "פוקסטרוט" היה אחד הסרטים החלשים שראיתי השנה. הקאטשפרייז "תשתה מים" לא הצחיק אותי בפעם הראשונה והיה מעיק בהמשך. לא היה שם סיפור, לא דינימיקה בין דמויות, ולא שום דבר שירים את הסרט. גיורא ביח צלם נהדר אולי הטוב בארץ, ב"לבנון" היו לו צילומים נהדרים כולל הקטע אולי הכי קשה בסרט שנחקק בזכרוני בו ריימונד אמסלם יוצאת מבין ההריסות, ב"פוקסטרוט" הרגשתי שהצילום המוקפד הפך לאובר מוקפד שנראה כבר אולפני באופיו. נוסיף לזה את הבחירה לצלם בדירה בגרמניה ככל הנראה את צילומי הפנים של דירת המשפחה, עם חלונות כפולים, אריחי רצפה וידיות מסוג שאין בארץ ועם נוף מודבק במחשב. זה קפץ לי מיד לעין וחשבתי שאולי רק אני אשים לב לכך, אבל אז הגיעה הסצינה המביכה ביותר בקולנוע הישראלי שאני זוכר מהעשור האחרון, הסצינה בבית האבות, סצינה מאולצת בגרמנית שכל כולה נראית משיקולי פהקה לפי הסכמי קופרודוקציה ואולי שיקולי הפצה עתידיים. אל תשלו את עצמכם, אני אחדד את הנקודה כדי שדבריי לא יוצאו מהקשרם וישתמשו בהם כחרב פיפיות נגד הקולנוע הישראלי, יש הרבה סרטים "שמלאניים" שעוסקים במחסומים וכאלה סיטואציות לפעמים בצורה פלקטית רובם לא מצליחים בחו"ל, סרט פוליטי אינו מתכון או ערובה להצלחה בכל מקום בעולם. פה אני לגמרי עם מעוז הוא רצה להראות איזו סימטריה שמה שקורה במחסום או נגיד בשדה הקרב כמו ב"לבנון" משפיע גם על הבית ואני מסכים איתו בזה, לעומת זאת הסצינה התלושה בגרמנית לא קשורה בדבר לעלילת הסרט. ליאור אשכנזי לא הרשים אותי כאן במיוחד, בטח לא בגרמנית. שירה האס שהיא שחקנית מקסימה והיתה נהדרת ב"פרינסס" וב"שטיסל" קיבלה מועמדות לאופיר שהיתה הזויה כי התפקיד שלה מסתכם בשתי דקות בערך, היא בטח לא ציפתה למועמדות דווקא על הסרט הזה. מי שכן ראויה לציון לטובה היא שרה אדלר שהיתה מעולה בסרט והראיתה שעשתה קפיצת מדרגה מהחמידות הטבעית שלה ב"מדוזות" ובתפקידים האחרים איתם התפרסמה והיתה לשחקנית של ממש.
אני לא מסכים עם עופר אורן לגבי האותנטיות של המחסום, קודם כל יש בסרט אלמנט של אנכרוניזם, הזמן שם לא מוגדר, גם כלי הרכב הצבאיים נראים מיושנים, גם החיילים לא מתלבשים בהכרח עם אפודים הנהוגים היום ואפילו הנשק כבר לא ממש מתאים לימינו. בשירותי הצבאי כן מצאתי את עצמי שומר על דרכי גישה בשום מקום עם סיטואציות הזויות של מפגשים עם עוברי אורח, כולל פריסת מחסומי בזק שהעוברים בהם שאלו אם הגענו לשם במסוק. בסופו של דבר, עם נשק ביד, הנוף הפסטורלי והשקט מסביב יכולים להדלק בשניות ולהיפך לזירת ירי שמי שישרוד אותה אולי יעשה עליה יום אחד סרט. לו "פוקסטרוט" היה סרט קצר אולי הייתי מתרשם מהאימג'ים היפים והמקוריים של הריקוד בגשם עם הנשק וגם אולי מסצינת התדריך, לסרט שלם התסריט הדל לא הספיק ורק חיכיתי שהסרט יגמר ואוכל להעלם בדרכי החוצה.
חשוב לי לציין שוב שכל האיומים של רגב מקוממים. נעשים בישראל לפחות 30 סרטים עלילתיים בשנה ו- 40 סרטים דוקומנטריים, חלק גדול מהם נהדרים. רובם הגדול לא פוליטי. מאלה מהם שעוסקים בסכסוך יש לא מעט שהם סרטים מעולים ונכנסי צאן ברזל שת התרבות הישראלית כמו "אוונטי פופולו" ו"ואלס עם באשיר" שבשניהם המציאות של המלחמה הועברה כהזייה עם חשיבה ביקורתית מפוכחת. הקולנוע הישראלי חייב לקבל תמיכה, למעשה הסרטים הגדולים פה שרובם הגדול כאמור אינו פוליטי מכניסים תקציבים גדולים יותר מחו"ל מאשר הבסיס אותו הם מגייסים מהקרנות בארץ. יש פה קולנוע מצוין ומגוון שמתחרה על עוגה מאוד קטנה. חשוב לזכור שכל התקציב של התמיכה הממשלתית בקולנוע הישראלי קטן לשם השוואה מהתקציב התפעולי של נבחרת ישראל בכדורגל ויחי ההבדל ברמה ובהישגים. בכל מקרה גם בספורט פופולרי כמו כדורגל צריך לתמוך, שכן בלי תמיכה ממשלתית אין קולנוע, אין תרבות ואין ספורט, מה שלא ממש משאיר קיום לחברה.
תודה רבה, קולנוען, על דבריך המרתקים .נראה שאנחנו מסכימים עם הרבה דברים. גם לדעתי ואלס עם באשיר ואוונטי פופולו סרטים נפלאים, שבהם האוירה ההזייתית משרתת היטב את האמירה האנטי מלחמתית . הם בהחלט דוגמה מצוינת. .
"מי שרוצה לדעת איך באמת מתנהלים חייהם של בני משפחה שכולים…"- המשפט הדידקטי-מורתי-נבוב הזה הוא סימפטומטי לגיבובי ההבל של הכותבת על הסרט! מי שמך בכלל לדעת "איך באמת…" וכו…? ויש רק דרך אחת להגיב לשכול? איזו אטימות רגשית, איזה אוסף קלישאות נבוב! והכי מעורר שאט נפש: הגברת חד משמעית! או שהיא מתלהבת נורא או שהכל גרוע! אגב, הלא את מבחינת מומחיותך בקולנוע ממש עפר לרגלי חבר שופטי פסטיבל ונציה הנחשב! בעצם בטקסט הסמוי את מירי רגב באיצטלא קצת יותר מתוחכמת! ואגב, צפיתי כמובן בסרט, ויש לי הסתייגות מכמה מהיבטיו (דוקא מהסיום שהוא יותר מידי מנומק פסיכולוגית ופחות מידי "מופרע" ו"הזוי"!). ואגב- אין לי שום היכרות אישית עם יוצרי הסרט. . אבל הסרט מאתגר, מטלטל, קרוב להיות יצירת מופת, עמוס דימויים חזותיים מהממים שלא נראו לדעתי בקולנוע הישראלי. סרט איטי? הכותבת כנראה רגילה לאקשן הוליוודי! היא בודאי מתה מפהקת משועממת מסרטי המופת של אנטוניוני, למשל. מעוות? הגברת כנראה , כמו ספריה, שבוייה בסד הריאליזם הפרימיטיבי.והכי מרגיז: אין לה מושג "על מה הסרט". הוא פשוט היה נשגב מבינתה! כך גם קטלה את הסרט האחרון הנפלא של הבמאי הפיני. ומנימוקים דומים! (מאולץ,וכו'). מילא, להביע דיעות על כוס קפה בחברת חברות משועממות. אבל לפרסם ברבים ביקורת המבוססת על אי הבנה וחוסר רגישות לא רק אנושית אלא גם חוסר רגישות לעולם הדימויים של המדיום הקולנועי! זאת כבר עזות מצח.
התלבטתי אם לתת לך במה, מר "אבירם-שם-בדוי" תוקפני. אבל הנה, אתה כאן, עומד ומנאץ אותי באופן אישי. אז ככה: מסתבר שאני "לוקה באטימות רגשית". "כותבת קלישאות נבובות", "מעוררת שאט נפש" (אתה ממש מעורר את רחמי!). אני מירי רגב בכבודה ובעצמה באצטלה (כך כותבים את המילה). מעדיפה את הוליווד על אנטוניוני (הכול אתה יודע עלי, מה…?), "שבויה בסד הריאליזם הפרימיטיבי" (!) ולא סתם, אלא "כמו הספרים שלי!" איזה כיף! מסתבר שאתה בקיא בכתיבה שלי. אה כן, והחברות שלי משועממות… כמה מיזוגני אפשר להיות? כמה אלים? כמה לא ענייני? תגובה "אד הומינום" במֵרעה. ואתה "אפילו לא מכיר את יוצרי הסרט", אבל אחרי אתה עוקב בשקידה רבה (=הסרט הפיני שגם אותו העזתי לא לאהוב!…)
התגובה שלך כל כך לא רצינית, שאין בכלל טעם להתנצח אתך. רק אומר לך שאתה לא רק אלים אלא גם חסר נימוס: נכנס אל ביתי הווירטואלי ומתחיל לצרוח בגסות רוח.
מזמינה אותך להמשיך לקרוא את מה שאני כותבת באותה שקידה שחשפת עד כה. ואולי בעצם מוטב שתוותר. נדמה לי שהכתיבה שלי מזיקה לבריאותך…