השבוע לפני ארבעים שנה זה קרה: תרצה אתר, אישה צעירה, רק בת 36, יפהפייה, מוכשרת, אם אוהבת ומסורה לשני ילדיה – בן חמש ובת עשר – רעיה, בת, חברה טובה, משוררת, מתרגמת, שחקנית – נפלה מחלון דירתה.

בנה, שהיה אז בגן חובה, סיפר לימים כיצד מצא אביו את החלון הפתוח, את הווילון המתנפנף. כיצד הסתכל החוצה, ואז רץ למטה, "במדרגות," הדגיש הבן, "למרות שהייתה מעלית. ואז," הוסיף, "הייתי צריך ללכת לגן. וכשנכנסתי אמרתי 'אימא שלי מתה'. וכל היום עמדתי בצד ובכיתי."

מה קרה לה, לתרצה אתר? האם ביקשה את מותה, קפצה אליו מרצונה, או שמא, כפי שכמה מידידיה סבורים עד היום, הסתחררה לרגע, והאובדן לא היה אלא תאונה איומה ובלתי נתפסת? חברתה הקרובה זיוית אברמסון העידה כי באותו בוקר התכוונה תרצה אתר להתעורר מאוחר מהרגיל. בדרך כלל השכימה כבר בארבע וחצי, כדי להתכונן לקראת היום, לשלוח את הילדים לבית הספר, אבל הפועלים שעבדו בבניין הסמוך הפריעו את מנוחתה, והיא רק התכופפה מהחלון כדי לצעוק אליהם, להשתיק אותם. ייתכן שאברמסון צודקת, אבל ייתכן גם שאפשר לראות נבואות למותה, לכך שביקשה אותו לעצמה.

את האיתות הראשון אפשר לראות ב"שיר משמר" שכתב אביה, המשורר נתן אלתרמן, אחרי ניסיון אובדני שלה. ארבע שנים לפני כן הוא החזיר אותה לבדה מניו יורק, לשם נסעה עם האיש שנישאה לו זה לא כבר, עודד קוטלר. השניים תכננו ללמוד שם משחק, אבל השהות באמריקה לא היטיבה אתה. היא שקעה בדיכאון וכתבה בגעגועים על "ארץ הדקל", "הירח האדום מעל הרי אדום", ועל "הירח הלבן מעל הנגב."

בבית הראשון של "שיר משמר" פנה אלתרמן האב אל בתו והפציר בה:

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כֹּחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ,
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
מִקִּיר נוֹפֵל, מִגַּג נִדְלָק, מִצֵּל חָשֵׁךְ,
מֵאֶבֶן קֶלַע, מִסַּכִּין, מִצִּפָּרְנַיִם.
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִן הַשּׂוֹרֵף, מִן הַחוֹתֵךְ,
מִן הַסָּמוּךְ כְּמוֹ עָפָר וּכְמוֹ שָמַיִם,
מִן הַדּוֹמֵם, מִן הַמְחַכֶּה וְהַמּוֹשֵׁךְ
וְהַמֵּמִית כְּמֵי בְאֵר וְאֵשׁ כִּירַיִם.
נַפְשֵׁךְ שִׁמְרִי וּבִינָתֵךְ, שְׂעַר רֹאשֵׁךְ,
עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ

ובהמשך כתב:

הִנֵּה הָרוּחַ יָד שׁוֹלַחַת וּבְלִי רַחַשׁ
פִּתְאוֹם חַלּוֹן לְאַט נִפְתָּח בַּחֲשֵׁכָה.
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד,
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ קוֹפֵאת כְּמוֹ שִׂמְחָה?
אִמְרִי מַדּוּעַ הָעוֹלָם כֹּה זָר עֲדַיִן
וְאֵשׁ וָמַיִם מַבִּיטִים בּוֹ מִכָּל צַד?
אִמְרִי מַדּוּעַ בּוֹ מְפַרְפְּרִים חַיַּיִךְ
כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָה בְתוֹךְ כַּף יָד?
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ מָעוּף וְרַעַד רָב
כְּמוֹ צִפּוֹר בַּחֶדֶר בְּחַפְּשָׂה אֶשְׁנָב?

נראה כי ידע שיש צורך להזהיר אותה, את הצעירה עדינת הנפש, שחייה מפרפרים בחדר "כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָה", המתעופפת ומחפשת לעצמה דרך מילוט, "אֶשְׁנָב". האב ביקש להגן על הבת לא רק מפני השורף והשורט, מאבן קלע, מסכין, מציפורניים, אלא יותר מכול – מפני עצמה, מפני היותה  "צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד" וגם "קוֹפֵאת כְּמוֹ שִׂמְחָה".

לשירו השיבה תרצה אתר בשיר משלה, "שיר הנשמרת", שבו הבטיחה לו להיזהר, להתרחק מכל הסכנות שמָנַה בפניה:

הַשָּׁמַיִם רָצִים, רָצִים, רָצִים,
בַּתְּרִיסִים כָּל מִינֵי עִגּוּלִים נוֹצְצִים,
כָּל מִינֵי דְּבָרִים נַעֲשִׂים
יוֹתֵר וְיוֹתֵר סְמוּכִים.

אֲנִי נִזְהֶרֶת מִדְּבָרִים נוֹפְלִים.
מֵאֵשׁ. מֵרוּחַ. מִשִּׁירִים.
בַּתְּרִיסִים כָּל מִינֵי רוּחוֹת מַכִּים.
כָּל מִינֵי עוֹפוֹת מְדַבְּרִים.

אֲבָל אֲנִי שׁוֹמֶרֶת אֶת נַפְשִׁי מֵהֶם. וְגַם אֵינִי בּוֹכָה.
אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁבִּקּשְׁתָּ שֶׁאֶהְיֶה בְּרוּכָה.
אֲנִי בְּרוּכָה.
הַשָּׁמַיִם רָצִים.
הֵם אֵינָם נוֹגְעִים
בִּשְׂעַר רֹאשִׁי שֶׁלְּךָ.

אֵינָם מִתְקָרְבִים אֲפִלּוּ לָרוּחַ
שֶׁבָּאָה אֵלַי מִמְּךָ.
הַשָּׁמַיִם רָצִים לְמָקוֹם אַחֵר,
וְהָרוּחַ סְבִיבֵנוּ, טַבַּעַת שְקוּפָה,
כְּמוֹ בְּעֶרֶב שָׁרָב, אֲנַחְנוּ יָרֵחַ,
הָרוּחַ סְבִיבֵנוּ עָבָה.

ובכל זאת, למרות הבטחותיה, אי אפשר שלא לזכור שיר אחר שכתבה: "בלדה לאשה":

אֲפִלּוּ עֲנָנֵי הַגֹּבַהּ, לֹא יָכְלוּ לִשְׁתִיקָתָהּ.
הִיא הִבִּיטָה עַד בְּלִי  שֹׂבַע, הִיא הִבִּיטָה וְיָדְעָה
שֶׁכָּעֵת פּוֹרְחוֹת בָּעֵמֶק, שְׁלָל חֲבַצָּלוֹת הַבָּר
וְלַמְרוֹת הַכֹּל, הַכֹּל נִגְמָר.

אֲפִלּוּ עֲנָנֵי אוֹקְטוֹבֶּר, הַסְּגֻלִּים אֶל מוּל שְׁקִיעָה,
לֹא עָזְרוּ לָה אַף לְרֶגַע, לֹא עָזְרוּ לְהֵרָגַע,
אַף כִּי שׁוּב פָּרְחוּ בָּעֵמֶק, שְׁלָל חֲבַצָּלוֹת הַבָּר
לַמְרוֹת הַכֹּל, לַמְרוֹת הַכֹּל.

אֲפִלּוּ הַסְּפָרִים בַּחֶדֶר,
הַסָּגוּר וְהֶעָצוּב,
כְּבָר יָדְעוּ: הִיא לֹא בְּסֵדֶר,
הִיא הוֹלֶכֶת לִבְלִי שׁוּב.
עוֹד פּוֹרְחוֹת הַרְחֵק בָּעֵמֶק
שְׁלָל חֲבַצָּלוֹת הַבָּר.
אָךְ לַמְרוֹת הַכֹּל,
לַמְרוֹת הַכֹּל.

לכאורה השיר לא עסק בה. הוא יועד למחזה "ארבע נשים" שתרגמה לעברית. ההצגה עלתה בתיאטרון הבימה. אחת הדמויות במחזה מתאבדת, ותרצה אתר החליטה להוסיף להצגה את "בלדה לאישה".

ובכל זאת – אי אפשר להתעלם מכך שזה היה שירה האחרון. עצב עמוק המובע בו, ומילות פרידה ברורות: שום דבר לא יכול להושיע אותה, את ההולכת מכאן "לִבְלִי שׁוּב", גם לא הדברים שאהבה תמיד: העננים, חבצלות הבר, הספרים שבחדר. בכל אלה אין עוד כוח לגבור על השתיקה האופפת אותה, והם אינם מסוגלים יותר להרגיע את נפשה. כי למרות הכול, למרות הכול – המילים חוזרות כמו הד, כמו קינה – "הִיא לֹא בְּסֵדֶר", ואין לה עוד תקווה.

בנה של תרצה אתר, נתן סלור, העיד שאמו ניחנה בשמחת חיים. שהדימוי הנוגה שדבק בה לא היה מדויק. הוא סיפר למשל כיצד נהגה לכתוב את השירים לאחד מספרי הילדים שלה: כל ערב לפני השינה נהגה לשאול אותו על מה הוא רוצה שתכתוב לו. הוא השתדל לאתגר אותה: וביקש שתכתוב על טרקטור. על אקורדיון… היא עמדה תמיד במשימה.

ובכל זאת. "לַמְרוֹת הַכֹּל" לא מצאה אולי את הכוח לשמור על נפשה, כפי שביקש אביה וכפי שהבטיחה לו.

עשרות שנים חלפו מאז מותה, אבל הלב ממשיך למאן, מסרב להשלים עם האובדן של כל היופי הזה.

[הציטוטים מפי הדמויות בחייה של תרצה אתר לקוחים מהסרט "ציפור בחדר"]