לעתים רחוקות מזדמן בפנינו סרט קולנוע שמספק חוויה אסתטית שלמה. התרגלנו כבר לזיופים – קלים או קשים – לפשרות, להצגת המציאות כשהיא מיופה, מקושטת, לא לגמרי אמינה, התרגלנו להרבה תנועה, מרדפים, מהומה, ולא רק במה שמוגדר "סרטי פעולה". ובעיקר התרגלנו לתבניות שגורות ומוכרות מראש. הצופים מגיעים אל אולם הקולנוע והם יודעים פחות או יותר למה לצפות. בסרטים המוגדרים "דרמות" יהיה קונפליקט, שייפתר איכשהו, לשביעות רצוננו; תהליכים שבמציאות מתרחשים לאורך זמן רב יואצו, כדי שכולנו ביחד נצליח להגיע אל קו הסיום מסופקים ולא מופתעים מדי. נזיל דמעה פה ושם, נצחק, נתענג מיופיים של נשים, נופים, בתים, ובעיקר – נדע שמה שראינו אינו "באמת" אלא עיבוד מופרז וססגוני מאוד של המציאות, עם סטיות קלות לכל עבר. כך למשל כולנו יודעים שמטפלת שמגיעה לביתו של זקן נרגן לא באמת תשפיע על חייו עד כדי כך שיסמוך עליה יותר מאשר על בני משפחתו (שלא לדבר על המשימות המאוד לא הרואיות שיוטלו עליה במציאות, לא בסרט); שאישה בזנות לא תתאהב בזנאי שקנה את גופה, והוא לא יתאהב בה; היא לא תיראה כמו ג'וליה רוברטס, והמפגש המיני לא יהיה אפוף בערפל ורוד ומתוק. אבל אנחנו מקבלים את הקונבנציות הללו, משלימים אתן ובעצם גם מצפים להן.

עד שמגיע סרט כמו "פרנץ" (פרס השחקנית הצעירה לפאולה בר בפסטיבל ונציה; פרס הסזאר לצלם פסקל מרטי), ומזכיר לנו שאפשר גם אחרת.

"פרנץ" מתרחש ב-1919: שנה אחרי שהסתיימה מלחמת העולם הראשונה. צעירה גרמנייה מתאבלת על פרנץ, ארוסה שנהרג בקרב. היא ממשיכה לגור אצל הוריו, הם מטפלים בה והיא – בהם. כל יום היא עולה לקברו, אם כי היא יודעת שגופתו נשארה במקום לא ידוע, אי שם בשדה הקרב. ואז, יום אחד, מגיע גבר צעיר זר אל הקבר. היא מגלה את קיומו כשהיא מוצאת על הקבר של אהובה זר ורדים שלא היא הניחה. למחרת היא רואה את הזר עומד לצד הקבר ובוכה. ברור לה לגמרי שהוא הכיר את פרנץ, והיא מזמינה אותו לבית שבו היא גרה, אל הוריו. הצעיר הצרפתי, אדריאן, מודה: כן, הוא הכיר את פרנץ, ואהב אותו מאוד. הם היו חברים קרובים מאין כמוהם.

מכאן מתפתחת עלילה מפתיעה, נוגעת ללב, עתירה במהפכים, שמתנהלת במתינות ובעדינות. הבמאי והתסריטאי הראשי, פרנסואה אוזון, התבסס בסרטו על סרט קודם – "שיר ערש שבור" – שיצר ארנסט לוביטש. סרטו של הלה יצא אל האקרנים ב-1931, והתבסס על מחזה שנכתב מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה.

לוביטש לא יכול היה כמובן לחזות את מה שאוזון ידע כשביים את הגרסה המחודשת: הוא לא שיער בנפשו שתפרוץ מלחמת עולם נוספת, ולא ידע מה צופן העתיד ליחסים שבין שתי המדינות השכנות, גרמניה וצרפת ובין תושביהן. נקודת המבט בסרטו של לוביטש הייתה לגמרי פציפיסטית, "בקונטקסט אידיאליסטי של התקופה של אחרי המלחמה," מסביר אוזון בריאיון שנערך עמו. הוא עצמו כבר היה מפוכח יותר.

סרטו של לוביטש הוגש מנקודת מבטו של הצעיר הצרפתי המגיע לבקר את קברו של פרנץ, ומתקבל בחיבה ובאהדה רבה אצל בני המשפחה השכולה. לפיכך אצל לוביטש סודו ידוע לצופים מלכתחילה. בסרט שלפנינו מתגלים הדברים רק בהמשך. המתח נשמר והגילוי מפתיע (ומכאיב).

מעלתו של הסרט "פרנץ" בכך שהוא יודע כלל חשוב מאוד: היוצר אינו מספר לנו על הדמויות, אלא מאפשר לנו להכיר אותן במעשיהן ובתגובותיהן. לדוגמה: כדי שנבין כמה קשה וחסר תקנה האובדן שחווה אנה, אנו רואים כיצד במהלך נסיעה ארוכה מאוד ברכבת היא מתעוררת, פוקחת את עיניה לרגע קט, וחוזה בבני זוג ישנים היושבים מולה. האישה מכורבלת על הגבר, הוא מחבק אותה ומתוך שינה נושק ללחייה. אנה מביטה בהם, ואנחנו יודעים ביחד אתה שכל קרבה, כל אינטימיות, כל ביטחון זוגי, נשללו ממנה, כנראה לצמיתות. זוהי רק דוגמה אחת קטנה לאופן שבו הבמאי מדבר אלינו, בלי מילים ובלי הסברים.

עלילת הסרט אינה פועלת על פי סכמות מוכרות וידועות מראש. לא כל מה שצפוי קורה וחלק ממה שקורה לא צפוי. ועם זאת – אנה משתנה. עד סוף הסרט היא תלמד, תדע, תבין, היא תהיה אדם אחר. נראה כי למרות הכול, גברו סיכוייה לשפר ולשנות את חייה ולהיטיב עם עצמה.

מעלה גדולה של הסרט היא יופיו. לא רק בשל העדינות שבה הוא מספר את סיפורם של אנה, פרנץ ואדריאן, אלא גם באסתטיקה הצורנית שלו. רובו צולם בשחור-לבן. אוזון הסביר את הבחירה ואמר שכדי להשיג אמינות היסטורית הסתמך על תצלומים רבים מהעבר. "מכיוון שיש כל כך הרבה צילומים וסרטים מן התקופה הזו, מהר מאד הבנתי שהתקציב לא יאפשר לי להגיע לרמת הדיוק ההיסטורי שאליה כיוונתי, כשחיפשתי אתרים ביחד עם המעצב שלי, מישל ברתלמי. מצאנו הרבה אופציות, אך הן הצריכו התערבות יקרה מאוד. ואז עלה בדעתי להפוך את כל התמונות הרבות שצילמנו לשחור לבן. וכך באורח פלא כל הלוקיישנים שלנו עבדו מצוין. בדרך אירונית השגנו מידה רבה של ריאליזם, כי כל הסימוכין מן התקופה ההיא הם בשחור לבן," סיפר.

יש בסרט גם סצינות בצבע, והבמאי מסביר: "הנטייה הטבעית שלי היא להדגיש צבע ושימוש בטכניקולור. היה לי קשה לוותר על צבע בכמה לוקיישנים וסצינות, במיוחד בסצינות בטבע, כשהם הולכים אל האגם, שהוא התכתבות עם עבודתו של הצייר הגרמני קספר דייויד פרידריך. לכן החלטתי להשתמש בצבע כאלמנט דרמטי בסצינות הפלאשבק, ובסצינות מסוימות של שקר או אושר."

ענייניו העיקריים של הסרט הם – שקרים (המחיר שהם גובים, לא רק כשמספרים אותם, אבל גם כשחושפים אותם), ואחריות אישית: מתי תחושת אשמה יכולה להזיק, ומדוע מוטב לפעמים לשתוק ולהתאפק. הסגנון והאמירה משולבים באופן משכנע ומוצלח מאוד, לכן הצפייה בו מעניקה לצופה חוויה מיוחדת.