פרחי הג'קמנה בהקו בסגול; הקיר היה לבן צח. אם תקלקל את הסגול הבוהק ואת הלבן הצח, תחוש שלא נהגה ביושר, כי כך נראו בעיניה, אופנתיים אמנם, מאז ביקורו של מר פונספורט; הכול חיוור, אלגנטי, שקוף חלקית. ומתחת לצבע מתקיימת הצורה. כשהתבוננה, יכלה לראות אותה בבהירות רבה כל כך, בבירור. אבל כשלקחה לידיה את המברשת, הכול השתנה. ברגע המעבר בין הציור לקנבס עטו עליה השדים שלא פעם מילאו כמעט את עיניה בדמעות, כי בגללם המעבר מהרעיון אל היצירה עורר כזאת בעתה, כמו בילד שנאלץ לחלוף בתוך מעבר אפל. כך חשה תכופות – נאבקה בסיכוי האיום שלא תצליח להישאר אמיצה, לומר: "אבל זה מה שאני רואה; זה מה שאני רואה", וללפות שיירים עלובים של החזון שהיה לה, להצמיד אותם אל חזהּ, כשאלפי כוחות מתאמצים לתלוש אותו מעליה. ואז, כשהחלה לצייר מתוך צינה שטופת רוחות, כפו את עצמם עליה דברים אחרים – פגימותה, חשיבותה הפחותה, הטיפול בבית אביה לא הרחק מברופטון רואד, וההשתדלות המאומצת לשלוט בדחף שחשה – להשליך את עצמה (תודה לאל שהצליחה עד כה להתאפק ולהימנע מכך) בחיקה של גברת רמזי ולומר לה – אבל מה אפשר לומר לה? "אני מאוהבת בך?" לא, זה לא נכון. "אני מאוהבת בכל זה," ולהחוות בידה על הגדר החיה, על הבית, על הילדים? מגוחך. בלתי אפשרי. אי אפשר לבטא את מה שרוצים. ובכן, היא הניחה לעת עתה בזהירות את המברשות שלה בקופסה, זו לצד זו, ואמרה לוויליאם בנקס: " פתאום נעשה קר. השמש מחממת פחות…"

לעברית (רק את הקטע הזה!): עופרה עופר אורן

Virginia Woolf, To The Lighthouse