"צריך להקים ועדת חקירה! להעמיד לדין את כל האשמים!" זועקת לקראת סופו של הסרט אחת הצופות. לא באולם. בסרט עצמו. כי לפני שהבמאי, דוד דרעי, חתם את היצירה ושיגר אותה אל האקרנים (הוא השתתף בפסטיבל דוק אביב 2017 וזיכה את הבמאי בפרס הבימוי והתחקיר), הוא הקרין אותו בפני משתתפיו ובני משפחותיהם, וצילם אותם בשעת הצפייה ואחריה.
הסרט, "סאלח, פה זה ארץ ישראל", הוא אחד המסעירים והמטרידים ביותר שראיתי. ברגעים מסוימים התקשיתי לנשום, התקשיתי להמשיך לשבת בשקט, להתאפק ולא לפרוץ בצעקות של זעם. חשתי סביבי את עוצמת הרגשות שהציפו גם את הצופים האחרים. הם הגיבו מדי פעם בפרצי צחוק מרים של זעזוע. הדברים לא הצחיקו משום ההומור שבהם, אלא בשל הפער הבלתי נתפס בין השקרים וההונאות שהסרט חושף, לבין המציאות הידועה לכול.
בתקציר לסרט נכתב כי הוא עוסק ב"סיפור הקמתן של עיירות הפיתוח בישראל, כפי שלא סופר עד היום: עדויות ופרוטוקולים חסויים חושפים לראשונה את האמת המטלטלת מאחורי חזון 'פיזור האוכלוסייה', שהוכתב על ידי הנהגת המדינה בשני העשורים הראשונים לקיומה." המשפטים התמציתיים, המנומסים הללו, אינם יכולים ואינם אמורים לבטא את מלוא עוצמתו של הסרט. חייבים לצפות בו כדי להבין על מה מדובר.
במלאכת מחשבת סדורה מובילים אותנו היוצרים שלב אחר שלב, דרך שרשרת של סצנות הנובעות זו מזו, ומציירות בפנינו את מה שאי אפשר אלא לכנות במילה "זוועה". וזאת מילה עדינה מדי.
תחילתו של הסרט אישית ומינורית: הבמאי מלווה את הפרידה של הוריו מדירתם הקטנה בירוחם. עשרות שנים, מאז שהגיעו ארצה, חיו בה, והעזיבה קשה להם. עד כדי כך שהם מתכחשים לה. מסרבים לומר לשכנים שלום. כי, מסביר כל אחד מהם בנפרד, אולי בעצם אנחנו לא עוזבים. אולי נחזור בקרוב. לכאורה – מעבר קשה של אנשים בערוב ימיהם, שנאלצים להיפרד מאורחות החיים המוכרות, מהסביבה שבה חיו כמעט מאז ומתמיד.
אבל אז, לאט לאט, מסתבר על מה הסרט: לא על ההורים של דוד דרעי. אפילו לא על המבט שלו עצמו על עיירת ילדותו: הוא נפגש עם חבר בן גילו וביחד הם מעלים זיכרונות מהימים שגרו שם, שישבו ביחד בלילות על ספסל, בתוך נוף הבטון החשוף של מקום שאין בו שום חן, וחלמו איך ימלטו את עצמם מירוחם. הוא אפילו לא על התחלופה המתמדת של רבבות אנשים שחיו זמן מה בירוחם, ויצאו ממנה לבלי שוב.
הסרט עוסק בעוול הבלתי נתפש שבאמצעותו הקימו בשנות החמישים והשישים לא רק את ירוחם, אלא את כל עיירות הפיתוח.
ובכן כך: יוצרי הסרט הצליחו לשים את ידם על פרוטוקולים נושנים שבהם תועדו דברים שנאמרו בישיבות של מנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל, בעיקר אלה של ישיבות ההסתדרות הציוניות. רוב הפרוטוקולים ההם עדיין גנוזים. אסור לפתוח את התיקים. אסור לקרוא ולדעת מה כתוב בהם.
התכנים של אלה שכן נפתחו מעוררי פלצות.
דוד דרעי נפגש מול המצלמות עם אלישע אפרת, אחד האבות המייסדים של עיירות הפיתוח. אפרת, פרופסור בחוג לגיאוגרפיה של אוניברסיטת תל אביב וחתן פרס ישראל לגיאוגרפיה בשנת 2007, יושב מול דרעי, ובגלוי, בלי היסוס, מתוך הצדקה פנימית עמוקה, מספר לו שכן, מה שקרא בפרוטוקולים (כאילו שיש בכך עוד ספק!) מדויק לחלוטין.
בשנים הראשונות אחרי מלחמת העצמאות החליטו מנהיגי היישוב על מדיניות של פיזור האוכלוסין, כדי למנוע מהפליטים הפלסטינים לשוב לישובים שנטשו. לא ייתכן, כך סברו (בן גוריון הוביל את הקונצפציה), שמרבית האוכלוסייה היהודית תתרכז בערים. לשם כך הקימו תחילה את המושבים. אבל תחלופת המתיישבים שאכלסו אותם הייתה גבוהה מאוד. לכן החליטו להקים את עיירות הפיתוח. תושביהן היו אמורים לתפוש את הקרקע, לקבוע עובדות בשטח, וגם לספק שירותים ליישובים המבוססים שכבר שכנו בכל חלקי הארץ, צפונה ודרומה מתל אביב – לקיבוצים ולמושבים הקיימים. לשם כך הן הוקמו: קריית שמונה. קריית גת. נתיבות. ירוחם, ורבות אחרות.
ומי יאכלס את עיירות הפיתוח הללו? בגל הראשון הובאו לשם עולים מרומניה. מעטים מהם נשארו. ואז עלו מנהיגי היישוב על פתרון שאלישע אפרת מכנה אותו הזדמנות פז, "צירוף כוכבים מעולה: כלומר, באה אוכלוסיה בכמויות […] הם היו חסרי הון, חסרי משאבים […] זאת אומרת, שאתה יכול לעשות עם אלה מה שאתה רוצה." כמו כן, הוא מסביר, "יש לך פתאום שטחים של מדינה שכבשת, שיצרת ב-1948, יש לך שטחים בלי סוף," והוא מסכם: "אז יש לך אוכלוסיה, אין להם יכולת התנגדות, ויש לך שטחים בלי סוף". בינגו.
אז כן. העלו את יהודי מרוקו (אם כי מנהיגי היישוב חשו רתיעה מפני אותה אוכלוסיה, שנחשבה בעיניהם נחותה. אלמלא הצורך ודאי היו מוותרים עליה). מכיוון שהם מוחלשים וחסרי אונים, לא הייתה להם בררה, אלא להישאר בעיירות שאליהן הביאו אותם. היה עוד יתרון לשליחתם לעיירות פיתוח (וגם זה נאמר מפורשות, ונשאר מתועד בארכיונים נסתרים): בעיירות הפיתוח יורחקו האנשים הללו מהמרכז, ויוסתרו מעיניהם של התושבים האחרים, ה"איכותיים".
וכאן חוזר הסיפור אל עולי מרוקו, הוריו של הבמאי וחבריהם, אל העדויות ממקור ראשון: כיצד רימו אותם. כיצד הם ביקשו להגיע למקומות שבהם היו להם קרובי משפחה – ירושלים, צפת, באר שבע – אבל נלקחו ללב המדבר. לירוחם. במקום הוקמו כמה מבנים, ומסביב רק מדבר וחול. אילו הבטחות שווא השמיעו באוזניהם נציגי הסוכנות לפני שיצאו לדרך: "רק תפתח את החלון ותראה ים" (כאן פרץ קהל הצופים בסינמטק בצחוק מר), למשל: שבמקום היישוב החדש ימצאו פרנסה, דיור, ממש כל טוּב.
וכשהגיעו למקום, וסירבו לרדת מהמשאיות (אביו של הבמאי מספר איך לאורך הדרך לא ראו סימן חיים: "אפילו יונה לא עפה", גם כאן נשמע בסינמטק פרץ של צחוק מר; אמו סיפרה איך הבינה שהמצב חמור, שנוסעים ונוסעים במדבר ולא מגיעים לשום מקום, איך החלה לחשוד שרימו אותם), נקטו נציגי השלטון כל מיני צעדים יעילים: במקרה אחד הורו לנהג המשאית להטות את תא המטען שבו ישבו האנשים, "לשפוך" אותם החוצה ולהסתלק מהמקום. במקרה אחר זימנו שוטרים שאילצו את העולים באלימות לרדת (אביו של הבמאי איבד לזמן מה את הכרתו בעקבות הפינוי). במקרים אחרים הונו אותם. כשביקשו לחזור למרוקו אמרו להם – בסדר, תרדו, רק כדי לחתום שאתם מסרבים, ואז השאירו אותם במקום והסתלקו. והיה עוד אמצעי אחד, מזעזע במיוחד: גייסו את חבריהם של העולים החדשים, אלה שהגיעו כמה ימים לפניהם, לשכנע אותם שכדאי להם לשתף פעולה, שיהיה להם טוב כאן. (מניין למדו נציגי השלטון את השיטה? האם אפשר להימנע מהמחשבות על אנשי הקאפו היהודים שפעלו במחנות הריכוז? או על קסטנר?). את משתפי הפעולה הללו פיצו בכסף ובהבטחות להטבות. באחד הרגעים העצובים בסרט מסבירה אמו של הבמאי לבנה שאינה כועסת על חבריה שבגדו בה כך. בשיחת טלפון עם אחת מהם מתנצלת הבוגדת ומבטיחה שתיתן לה את סכום הכסף שקיבלה אז, תמורת הבגידה. שתיהן פורצות באותו צחוק מר שהשמיע שוב הקהל בסינמטק.
אבל העוולות המתוארות כאן הן רק ההתחלה. החלק המחריד באמת הוא השיטות שמתגלות מהפרוטוקולים: איך אילצו את העולים החדשים הללו להישאר בעיירות הפיתוח: ממי שהעז לסרב נשללה כל זכות לחיות, לא רק בכבוד, אלא ממש, בפועל. גזר דין מוות יוטל עליהם. מי שיתעקש לעזוב את עיירת הפיתוח כבר לא מעניין אותנו, נאמר באחד הפרוטוקולים (הדוברים הם מראשי היישוב. לובה אליאב, יחיאל וייץ, זלמן שז"ר, נחום גולדמן. שמות מוכרים ומוערכים!). הסרבנים לא יקבלו תלושי מזון (מדובר בתקופת הצנע!). ידאגו שלא יוכלו להתקבל לשום מקום עבודה. ימנעו מהם את האפשרות לקבל דיור. והשיא: איימו על האנשים הללו שאם לא ישתפו פעולה, ייקחו מהם את הילדים, באמתלה כלשהי של סעיף בחוק: לכאורה "הפקירו" את הילדים "בחוץ" (במקום שאליו אילצו אותם להגיע, שלא היה בו אלא "חוץ"!).
לאחרונה העידה אישה בשם שולמית מליק, שעבדה בבית תינוקות במעברה, כי ראתה תינוקות של עולים חדשים נמסרים לזרים, בלי ידיעתם של ההורים. לא נותר עוד ספק שהפשעים הללו אכן התבצעו. הפרוטוקולים של ישיבות הסוכנות הנחשפים בסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל" מעניקים לכך יתר תוקף: ילדים שלא נחטפו מהוריהם בחשאי שימשו קלף מיקוח נגדם – אם תעזו לקחת את גורלכם בידיכם, אם תעזו להסתלק מהחור הנידח, באמצע המדבר, שבו השארנו אתכם, רע ומר יהיה לכם. ניקח מכם את הילדים!
וזה אפילו לא סוף הזוועה.
דוד דרעי נפגש עם ד"ר ארז צפדיה, ראש המחלקה למנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר. וצפדיה מציג בפניו את מה שהוא מכנה "האקדח המעשן" המוכיח שלא דובר פה על סתם התנכלות לעולים חדשים באשר הם, אלא על התנכלות ספציפית, ששורשיה, פשוט מאוד, ובלי כחל וסרק – גזעניים. כך, במפורש, ובלי הסוואה.
כי בשנות החמישים, כשהגיעו עולים חדשים, פליטים מפולין, אלה שנקראים "עליית גומולקה", לא עלה על דעת איש לשלוח גם אותם לעיירות הפיתוח. בן גוריון מסביר במו פיו באחד הפרוטוקולים כי "האפליה מוכרחת". גם אלישע אפרת אינו מכחיש: ברור שאת היהודים הפולנים לא היה אפשר לשלוח לירוחם! זה היה, כך נהגו אז לומר, "חומר אנושי" אחר! (חומר בהיר ומשובח?…). לעולים הללו הוקמו שכונות במקומות אחרים. למשל – ברמת אביב. חששו, כך מסביר אלישע אפרת, שאלמלא כן, יסתלקו העולים העדיפים הללו מהארץ.
"לאן?" זועם ד"ר צפדיה, "לאן הם היו הולכים? לפולין הנתונה תחת שלטון סובייטי?"
בתקציר לסרט נכתב עוד כי נחשפים בו "היסודות לפער העדתי והמעמדי בישראל". אי אפשר שלא להסכים עם התיאור הזה. הסרט מבהיר ומנסח היטב את המקורות המוצדקים כל כך של הטינה שחשים תושבי עיירות הפיתוח כלפי הממסד ששלט אז. כלפי מפא"י ההיסטורית.
בסוף יולי השנה כתבה אורטל בן דיין, פעילת שמאל ילידת קריית שמונה, (בפייסבוק) את הדברים הבאים: "אני מניחה לרגע שכולנו מסכימים על האחריות הראשית של מפא"י ומנהיגיה האשכנזים על יצירת ההיררכיות הגזעניות והמעמדיות בישראל ועל הפשעים החמורים שביצעה נגד מזרחים.
אז יש מכונית והיא נכנסת למוסך. ואז מתחילים לפרק אותה לחתיכות. בהתחלה מפרקים לה את המראות ואת הדלתות. בשלב הזה היא עדיין נראית מכונית, לכל הדעות. ואז מורידים לה את המושבים ואח"כ מפרקים את השמשות, והיא עדיין נראית מכונית. אח"כ מפרקים את המנוע ונותרה רק השלדה. האם במצב הזה המכונית היא עדיין מכונית? באיזה שלב המכונית היא כבר לא מכונית? חייב להיות שלב שבו רוב האנשים יסכימו שהדבר שנותר הוא כבר אינו מכונית אלא ציר ברזל שמונח על הקרקע.
אז נניח שהמכונית היא מפלגת העבודה. ברור לכולנו ששינוי השם ממפלגת מפא"י למפלגת העבודה הוא שינוי קוסמטי, שם המפלגה במקרה הזה הוא תכונה שולית שאין בה כדי לשנות את המפלגה באופן מהותי. אבל מה בנוגע למוצאם של חברי המפלגה? האם מוצאם של בעלי הכוח במפלגה אינו תכונה כבדת משקל?"
בן דיין כתבה את הדברים בעקבות בחירתו של אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה.
שאלתה חשובה ומעניינת מאוד, ומתחדדת בעקבות הצפייה בסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל". ברורה לחלוטין הטינה העמוקה של קורבנות העוול הנורא כלפי מי שפגעו בהם, רימו והפקירו אותם, שללו מהם לא רק את כל הזכויות הבסיסיות ביותר, אלא גם את עתיד ילדיהם. (אחת הנקודות המקוממות שמציין ארז צפדיה היא העובדה שאת תושבי עיירות הפיתוח שיכנו בדיור ציבורי. הבתים לא היו בבעלותם. בניגוד לעולים חדשים אשכנזים, שברבות הימים יכלו לרכוש את הדירות שבהן גרו ובאמצעות הנכסים הללו התאפשר להם לעבור דירה, העולים מארצות האסלאם שנשלחו לעיירות הפיתוח נתקעו בהן לצמיתות, ולא יכלו לעזור גם לילדיהם לבנות לעצמם חיים טובים יותר).
כשאבי גבאי נבחר לראשות מפלגת העבודה, הוא הבטיח להתחיל (או להמשיך?…) בעבודת שטח אינטנסיבית. לעשות נפשות במקומות שבהם הטינה למפלגתו אינה יודעת גבול. במקומות שבהם יצביעו תמיד לליכוד, או לש"ס, בעיקר כי המפלגות הללו נראות בעיני המצביעים אופוזיציה לשנואי נפשם.
שאלתה של אורטל בן דיין נכונה וחשובה: עד מתי יבואו חשבון תושבי עיירות הפיתוח עם מי שהרעו אתם כך, לפני עשרות שנים?
התגובות שצילם דוד דרעי כשהציג את הסרט בפני משתתפיו, מרתקות. הייתה, כאמור, האישה שזעקה בתום ההקרנה לצדק, וקראה להקמת וועדת חקירה. אבל נשמעו גם קולות אחרים. הייתה מי שאמרה – מאוחר מדי. כבר אין את מי להעמיד לדין. הייתה מי שזעמה על מה שראתה, עד כדי כך שעזבה את המקום בהפגנתיות, כי לדבריה אין כמו מדינת ישראל, ואסור לומר עליה שום דבר רע.
אבל התגובה המשותפת לכולם הייתה זעזוע עמוק. נדרשו רגעים ארוכים עד שמישהו מהם הצליח לומר משהו. הדברים שנחשפו בפרוטוקולים בעצם לא גילו להם (ולנו הצופים), דברים שלא ידעו בתוך תוכם: שהייתה כאן גזענות שלא תיאמן, שנעשה כאן עוול מכוון ומפורש. אבל גם ממי שיודע את כל הדברים הללו, הצפייה בהם, מנוסחים, מדויקים וברורים, תובעת לנסח מחדש את הנרטיב המפורש על מציאות חיינו כאן, במדינת ישראל.
היטיבה לנסח זאת נכדתה הרהוטה והמדויקת של אחת המשתתפות, שאמרה כי הסרט הזה לא רק מרגיז אותה עד עמקי נשמתה, אלא גם גורם לה לחשוב מחדש על זהותה.
בפברואר 2018 הוקרן הסרט כסדרה בערוץ 13. הנה קישור לצפייה ישירה: סאלח פה זה ארץ ישראל
דוד שמענו סיפורים כל השנים אבל אחרי הסרט אנו למדים שלא היתה הגזמה בסיפורי העולים
אלי מאיר דוד דרעי היקר שום דבר בסדרה לא חדש ובכול זאת התרגשתי ונידהמתי עשית עבודת מחקר מעמיקה וגיבית כול דבר במיסמכים אבל עבודתך נישלמה ולא תמה עשה סידרה מיום המהפך ב77 ועד היום ואני בטוח שזה יזעזע אותנו לא פחות יש אפליה עכשיו כמו אז רק שאנחנו בחרנו בעיוורון ולכן אני פונה אליך בבקשה עשה זאת אוליי אז יבוא הפיקחון תודה לך מראש איש יקר
מומלץ:
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6031236#article-comments
תודה. קראתי את הכתבה. מסכימה שמטריד להבין שחלקים בריאיון עם אלישע אפרת "בושלו". ועם זאת, על הסוגיה העיקרית המאמר הזה אינו משיב: למשל – מדוע יישבו שם רק עולים מצפון אפריקה? או – איך הרשו לעצמם לרמות אותם, לכפות עליהם להישאר, לאיים עליהם? הסנגוריה של הבן על אביו מובנת, אך לא מהותית לסוגיה האמיתית והעמוקה. ההסבר על כך שהייתה מדינה בהקמה ושלא הייתה ברירה, לא רלוונטי בעיני. אילו כפו על עולים מכל התפוצות להישאר בעיירות הפיתוח דוגמת אופקים ונתיבות, היה הטיעון תופס. אבל מאחר שהייתה אפליה מודעת, את הבעיה האמיתית המאמר הזה אינו פותר.
לעופרה מ-28-4.2018:
"מדוע יישבו שם רק עולים מצפון אפריקה? "
-תקראי בספרות המחקרית, זה במפורש אינו נכון.
"איך הרשו לעצמם לרמות אותם, לכפות עליהם להישאר, לאיים עליהם?"
-כל העולים הוחתמו ע"י הסוכנות על טופסי הסכמה – העיקר שיעלו אותם ארצה ממצוקתם לאחר עליית נאצר והגל הלאומני בארצות ערב.
"הסנגוריה של הבן על אביו מובנת, אך לא מהותית לסוגיה האמיתית והעמוקה".
-הסנגוריה של הבן על אביו היא טיפה המלמדת על טיב המרק.
-כל העולים בגל השני לאחר גל 1949-1954 הופנו לפריפריה כי רוב המקומות במרכז מולאו כבר בגל העלייה הראשון, היו קהילות שהיו להם קרובים במרכז (מהגלים הקודמים) ואלו הצליחו (אם רצו) להחלץ מהר יותר.
—
*על תגובה חריפה יותר כנסי לעמוד הפייסבוק שלי: בן תמרי.
לא חשבתי לרגע שאצליח לשכנע אותך, אבל אני מודה לך על כך שבדבריך כאן אתה שומר על מתינות ולא נוקט "תגובה חריפה יותר".
אני מאמינה לעדויותיהם של האנשים שסיפרו איך הנהגים "שפכו" אותם מהמשאיות ונסו מהמקום, איך רימו אותם בהבטחות שווא, איך איימו עליהם שייקחו מהם את ילדיהם אם לא ישתפו פעולה. אני מאמינה לפרוטוקולים שבהם נקבע כי מי שיסרב להישאר בשום מקום שאליו השליכו אותו, יאבד את כל הזכויות לעבודה ולדיור וגם לדיבורים על כך שאת העולים מפולין "אי אפשר" ליישב שם, ועוד כהנה וכהנה פרטים מחרידים. (ושתבין – לי אישית אין שום קשר לנרטיב הזה. אמנם נולדתי לזוג פליטים, אחד מהם ניצול שואה, אבל לא גדלתי בעיירת פיתוח ולא את בני משפחתי שלחו לשם. עם זאת, אני לא יכולה שלא להתחלחל מהעוול ההוא.)
מפרסמת שוב את תגובתי שכנראה לא צלחה להגיע
טלטלה עמוקה חשתי כאחת שחוותה את אותה התקופה הזכורה לי היטב. אומנם לא בירוחם הופנתה משפחתי.
בשנת 1955 אני ומשפחתי הגענו לארץ מתוניס ישר למעברה "תרשיחא" .
בתום כמעט שנה, אבי החליט לעזוב את המקום, לעבור לשכונה קטנה בפרוורי נתניה. בתחילה ניסו לשכנע אותו שיישאר במעברה, ויעניקו לו אפשרות לפתוח ולנהל צרכנייה במקום (לא הייתה אז לא רק חנות קטנה לקניית מצרכי מזון, אף לא עגלה רתומה לסוסים עם אפשרות לקנייה מצרכים בסיסיים למחייה). כאשר נתקלו בהתנגדותו הנמרצת, וגם לאחר שעזבנו את המקום, שנים רדפו אחריו כדי שיחזיר ל "סוכנות" את "סל הקליטה" שהוא קיבל בהבאתם לאותה המעברה. אני זוכרת את המכתבים הרבים שנשלחו אלינו עם איומי תביעה משפטית. אין לי מושג אם בסופו של דבר הוא נכנע לתביעתם ושילם זאת , או שהם וויתרו על כך.
אני מביאה לך שיר שלי "תרשיחא" שהתפרסם בספרי "שיר מנוקד באור"
כמו כן מובא קטע שעומד להתפרסם בספרי הרביעי, והתפרסם בראיונות עמי ברדיו ובכתבי עת ספרותיים.
"חלמתי על קירות האבן הגבוהים…"
ההורים הגיעו ארצה בעקבותינו לאחר פחות משנה.
הנסיעה מנמל חיפה במשאיות עם חפציהם האישיים הייתה מתישה בכבישים הרריים ולא סלולים.
רמה טרשית גבוהה קבלה את פניהם, בסוף העולם, בצפונה השומם של הארץ, הרחק מכל ישוב עירוני, אולי קרוב לאלוהים.
אין שום תשתית באזור, לא של חשמל, לא מים, לא כבישים סלולים.
שורות של פחונים לא אטומים בצדי הפחונים העליונים והתחתונים. גם חלון לא היה כלל, רק דלת עץ שומרת על פרטיות הדרים בהם בצפיפות קשה.
מיטות סוכנות ברזל צמודים אחד אל השני ומזרוני קש בעלי גבשושיות רבות שלא נעמו לגופינו.
עצי זית צפופים כיסו את סלעי הבזלת האפורים, והם קבלו בחורף גוון לבנבן קסום. עלוותם גזרה בשמיים קטעים מחודדים ששינו את צבעם בהתאם לשעה ולעונה.
בחשכת לילות חורפיים ליד גזעי עצי הזית, ראינו לעתים תכופות צללית חולפת ביעף של תן חוגר אומץ ומתקרב עד ספי "בתים". הקור והרעב האיצו בו. הוא המתין לרגע נוח להסתער על תרנגולת תועה בכסילותה. במרחק היו, אך לא נראו, עוד תנים אורבים בלהקות קטנות. הם זעקו ביללות קולניות שנשמעו כצחוק או בכי של חבורת ילדים . הקולות שהקפיאו אותי ברדת החשכה סגרו אותי בין דפנות הפח של הצריף.
חלמתי על קירות האבן הגבוהים של ביתי שנותר שם לעד מעבר לים ב"תוניס הירוקה".
לפנים רק פרחים קטופים לזר הכרתי כמשים באגרטל עם הזמן. ופירות נרכשים מארגז לאחר שקילה בחנות או בשוק.
עד בואנו ארצה, מעולם לא ראיתי עצי פרי צומחים ברהב בשדות.
פה מעדו הרגליים בין גווילים לוהטים בקיץ, ובחורף טבלו רגלינו בשלוליות בוץ אפורים צוננות כמעט קפואות.
סביב נראו רק השמיים למרחקים, והם נראו עצומים. כחולים וזוהרים היו בקיץ הדורי כוכבים לרוב, כעופרת היו רומסים באפור עת התכסו עננים מעל ההרים בחורף .
ובכל זאת תוגה ספוגה בגעגועים עוטפת את המילים שלי בשיר.
המילים מביטים בי , שחים עמי ומתחייכים. אכן נעלמו הימים בהם דלתות הבית היו פתוחות בבטחה בארץ, ללא בריח, ואיש לא חרד ואיש לא חמד לדשאו של השכן.
אכלנו בימי שישי קציצות של לחם מעורב בקמצוץ בשר, והם ערבו כל כך לחכי כאשר יצאו מבעבעים מן הסיר של סבתא . ריחם עוד מלווה אותי עד היום.
במרחק מה מן המעברה בהליכה תלולה וסלעית שכן הישוב תרשיחא והוא היה הקשר היחידי שלנו אל כל מרכז אורבאני.
הוי כמה העיר שלי רחוקה וכולי עדיין געגוע רחב ומתפשט.
נוגעת ללב, כתיבתך.
עוולות מדור לדור
לפני שהקימו את עיירות הפיתוח בדרום ובצפון הארץ קדמה להם הקמת המעברות, לשם נשלחו העולים של שנות החמישים הראשונות, חלק גדול מהמעברות הוקמו קרוב לישובים מבוססים במרכז הארץ, המצב בחלק מהמעברות היה קשה ואפילו אכזרי ממה שקרה בעיירות הפיתוח,
התייחסות מפספסת את העיקר והוא הפרוטוקולים.. אין תלונות על הקשיים הפיזיים ותנאי המחיה.. מדובר במדיניות מכוונת המבוצעת כמו במבצע צבאי של הטעיה.. שקרים..אפליה מכוונת ומתוכננת או בלשון בן גוריון אפליה מוכרחת.. התנשאות והעלבה.. תראי את הסדרה או הסרט ותביני..
אתה צודק. ברגע הראשון חשבתי שהגבת אל הרשומה שלי. עכשיו אני מבינה שהגבת ליעקב לוויים. אני ממש לא מבינה את כל מי שכותבים על הסרט או על הסדרה, בלי שצפו בהם!
אלי מאיר
אייך אני מגיעה לפרוטוקולים? אני מבקשת לראותם במו עיניי
אין לי מושג. אני רק צפיתי בסרט, בדיוק כמו כל אחד אחר… נסי אולי לפנות אל דוד דרעי, יוצר הסרט.
מזועזעת….אין דיי בטרגדיה של עולי מרוקו כשלעצמה,
הארכיונים נעולים בפניינו!
אני אחת מ"העלוקות הנמושות"
שלא יכלה לשאת עוד
הפכתי להיות אזרחית שוויצרית
אחרי 43 שנים בשוויץ
חזרתי ארצה לעשות חשבון עם החברה הנאורה המפאיניקית!
עצוב מאוד.
מבלי חלילה להקל ראש במעשים או בתחושות של אותם עולים שנעשה להם עוול וכך הם חשים, חשוב לזכור שהישוב אז, קטן ודל אמצעים, קלט עליה ממדינות שונות ובסדרי גודל אדירים ביחס לגדלו, נעשו עוולות ואולי גם היום נעשים כאלה , אבל מכאן ועד לייחס זדון לשכבה שלמה של תושבי הארץ, המרחק גדול, מדינת ישראל קמה תוך קשיים גדולים והקרבה לא תאומן, נוער המושבים עזב את משקי הוריהם וירדו עם תינוקות למושבים של עולים חדשים, חיו איתם יחד, חוו את הקשיים והושיטו יד מסייעת בעבודה ולימוד החקלאות. לפתע הפכו המושבניקים, הקיבוצניקים ויתר התושבים הוותיקים לאויב המר שחובה לשנוא אותו. התבלבלתם ,
ראית את הסרט?
אשרי המדבר על אוזניים שומעות – אבל לא, הן אינן שומעות.
עיניים להם ולא יראו,אזניים להם ולא יישמעו.
למי אתה מתכוון בדבריך?
התגובה רק מצביע שלא ראית את הסרט
את התבלבלת יקירה – הראייה וההבנה את המציאות התבלבלה לך .. ראי את הסדרה לפני התגובה שלך
לא הבנתי למי דברייך מכוונים, "עצובה".
הסרט של דוד דרעי: "סאלח, פה זה ארץ ישראל"
……………………-'סלאח, פה מקימים מדינה' ולא סיפרו להם.
הסרט הוא עוד חולייה בשרשרת של ניפוץ העבר ובניית מיתוס חדש.
עוד חומר מסייע עבור קבלת פיצויים מהמדינה – יש שלומי חתוכה לתימנים (הילדים העלומים) ויש דוד דרעי למרוקאים (יישובם של עולים בכפייה בפריפרייה).
בקרוב כל עלייה תזכה לסרט על העוול שנעשה לה בעת עלייתה וקליטתה בארץ כמבוא לבקשת פיצויים, האתיופים והרוסים יצטרכו לחכות לחילופי שלטון.
מכל הסרט המריץ אג'נדה (שבסיסה נכון: היו מתיישבים בפריפריה מרצון והיו מתיישבים בכפייה) קרן האור היחידה היא הזקנה שבסוף הסרט (בעת ההתרשמות ממנו) אומרת: תפסיקו לבלבל את המוח, ישראל היא הטוב שבעולמות.
לפיזור האוכלוסייה היו מניעים של ביטחון, שמירת גבולות, חקלאות, אספקת מזון, הקמת ערי-מחוז. הסרט מרפרף על זה כזנב ושם את הכפייה באיכלוס כראש: ללמדך – סטאלין זה כאן.
מכל הארגזים קושש כ-10 משפטים מגעילים ולא מצא אחד לזכות (טוב, זה סרט עם אג'נדה ולא מחקר, ואינו חייב מאומה לאף אחד – וכי הגפרור אחראי לשרפה?). שלא לדבר על הראיון עם המתכנן אלישע אפרת הערוך, החתוך והמעוצב כאילו לפנינו צורר 'נאצי' שלא לדבר על 'הטרמינולוגיה האדמיניסטרטיבית' הנקוטה בידי הפרופסורים המפרשנים (שנבחרו בפינצטה), ללמדך: במשפט אייכמן עסקינן.
ירון לונדון (ואחרים כמוהו המוסיפים "קיסם למדורה") – המקריא את הפיסקאות כ'תליין' – חייב לי ולקהילתי 50 לירות (הרואה את הסרט יבין את ההערה).
בזכות בן-גוריון ("סטאלין" למי שמבין את הסרט כרצון הבמאי) יכול היום ראש-הממשלה (בנימין נתניהו למי ששכח, או לא יודע או לא רוצה לדעת) להסתובב בעולם ולהשוויץ, אפילו שהוא עושה הכל על מנת להחריב את מורשתו ואת הבית (שלנו) שהמייסדים הקימו, ולהקים את שטעטליהו / מלאחיהו.
שלום, בן. הצטערתי מאוד לקרוא את תגובתך. כל כך אגרסיבית ומזלזלת, כל כך צינית ולגלגנית. אתה יוצא מתוך נקודת הנחה, בעצם מתוך ודאות, שיש כאן סחטנות. שמטרת היוצרים היא לייצר נרטיב שקרי שנועד לזכות בפיצוי כספי, והגילויים שבסרט אינם אלא "חומר מסייע". שיש כאן מגמתיות – חיפשו בארכיונים רק דברים שליליים.
לי דווקא הטיעונים שלך נראים מאוד מגמתיים. באיזו קלות אתה פוסל כאב של קורבנות, ומאשים אותם בעוול שנגרם להם. באיזו קלילות אתה מסביר מדוע נאלצה המדינה לפגוע בהם ומתעלם מכך שהייתה סלקציה, שלא בכל העולים פגעו באותה מידה. המדינה הייתה זקוקה לפיזור אוכלוסין? מדוע רק סוג מסוים של אוכלוסין? יוצרי הסרט מצאו דברים חמורים שנאמרו ותועדו בפרוטוקולים, ולא העלו דברים אחרים? איזה מין טיעון זה? כבודו של בן גוריון במקומו מונח, ואני לא מתעלמת מתרומתו המופלאה להקמת המדינה, אבל כשאדם בשיעור קומתו אומר שהאפליה מוכרחת, קשה לבלוע את זה, וקשה להשלים. לא לך. אתה רק רוצה להגן על מה שהיה ועושה את זה באמצעות להביור. אני האדם האחרון שמוכן להגן על נתניהו. לא ברור לי איך אפשר יהיה אי פעם לתקן את הנזקים שהוא גרם וממשיך לגרום. אבל זה לא אומר שאסור להביט אחורה (בזעם!) ולראות את העוולות שנעשו. לי אישית אין שום קשר משפחתי או היסטורי עם מה שהיה. נולדתי בתל אביב, הורי לא הגיעו מארצות המגרב ולא אותם זרקו לתוך השממה, כדי לשמור על ביטחון המדינה (בלי לשאול אותם אם הם מוכנים לתפקיד שנכפה עליהם). ואם נגרמו עוולות גם לעולי ברית המועצות ואתיופיה, ראוי שהן ייחשפו, וראוי שהציבור הישראלי יכיר גם בהם. אני כותבת את כל זה מתוך תחושה שלא אצליח לשכנע אותך או להגיע אל לבך. חבל!
בן תמרי התגובה שלך מזעזעת. אין ספק שהיה צריך לבנות מדינה. אין ספק שהיה צורך להתמודד עם עלייה מאסיבית ולנקוט באמצעים רגולטיביים קשוחים בכדי להסדיר את העלייה והחיים של כולם, תוך כדי איכלוס נכון של האזורים השונים שהתפנו. עם זאת, השאלה כאן היא שאלת תשלום המחיר. והמחיר הוא גבוה מאוד –
אנשים שנשלחו לגור במדבר, לעיתים בכפייה ובאמצעי הפחדה לא חוקיים, תוך זילזול עצום, שלא קיבלו סיוע שעולים אחרים כן קיבלו, תוך הקרבה של חייהם למען המדינה, הקרבה שלא התבקשה מאנשים אחרים – וותיקים ועולים. לקרוא לסרט הזה כמציג אנשים שרק רוצים כסף, זה כמו לקרוא ליהודים שמזכירים כל הזמן את השואה כאנשים שרק רוצים שילומים ופיצויים.
מסכימה אתך לגמרי
* אכן אנשים נשלחו למדבר אבל לא הופקרו.
* הסיוע שכביכול קיבלו אחרים אינו נכון, עד 1954 כולם קיבלו אותו דבר.
לאחר 1956 השתנו התנאים והעליות החלו להיקלט במתכונות אחרות אשר משתנות
לפי המצב עד היום.
* השוואתך לשואה אינה מן העניין, למיטב ידיעתי לא רצחו אף עולה.
קשיים היו לכולם.
* הדיון על הסרט המובא בסיומו הוא המקור לאמירתי "חומר מסייע עבור קבלת
פיצויים מהמדינה" והבמאים והעורכים לא מצאו מקום לשמטו מהסרט כי בדיון הובא המסר.
* מן הראוי במחלוקת מסוג זה להתבטא בשם מלא ולא אלמוני "אחד", אלמוניותך
(בהנחה שאינך הבמאי/ת או מטעמם) מרמזת שאני אולי מזעזע ומרגיז אבל לא
רחוק מהאמת.
הפרופסור המכובד דיבר בהתנשאות גזענית והשיטה של העברת אנשים ללא מידע.. ההטעיה.. שילוב משתפי פעולה..ההפחדה.. יצירת מצב של חוסר אונים.. המנהיגים המכובדים למדו זאת מהשכנים באירופה 10 שנים קודם.. הסרט זעזע את נשמתי.. וחשף מידע שהוסתר 60 שנה.. אבל עדיין אוהב את המדינה המפוארת שלנו אותה אני משרת בנאמנות כבר 45 שנה.. ותגובות של עוות ושקר לעובדות רק מלבה את האש לדורות הבאים
סמי "הפרופסור המכובד דיבר בהתנשאות גזענית". – *מדוע בעילום שם ?
*לו היית עושה שיעורי-בית היית יודע שבן תמרי אינו "פרופסור מכובד" אלא עבד למחייתו כפקיד-מדינה.
*לבקר מזרחי שעושה סרט זו "התנשאות גזענית", לסמי (יהיה מוצאו אשר יהיה) מותר כמובן לכתוב "…למדו זאת מהשכנים באירופה 10 שנים קודם …" לו כדבריך היו לומדים משכיניהם אתה לא היית כותב תגובה זו.
* לעצם התגובה: הסרט לא חשף שום דבר חדש, רק העצים את העצבות והקשיים שהיו בקליטת העולים עם קום המדינה. קשיים שמתגלים גם היום בקליטת עולי רוסיה ואתיופיה אם כי באופנים שונים.
*כאחד שאומר "אני משרת בנאמנות כבר 45 שנה" אני תוהה כיצד נכתבת תגובה כזו.
הפרופסור אליו התכוונתי הוא אלישע אפרת שהתראיין בסרט בלי שום נקיפות מצפון..ומפגין שנאה בלתי מוסברת לעולים תמימים וחסרי אונים .. זכותי לשמור על פרטיות.. ותרומתי למדינה אינה קשורה לתגובה זו.. אין לי חלילה שנאה לאף יהודי.. וכמו כל עולי מרוקו מודה לבורא עולם שעלינו לארץ וגידלנו דור מופלאה, נאמן התורם לבניה ולתקומת עם ישראל..למען הצדק . חשוב שהנכדים האשכנזים שלי ילמדו מספרי היסטוריה עם עובדות נכונות ומתוקנות מתוך ארכיון המדינה כפי שמופיע בסרט..
מתנצל על אי ההבנה למי היו מכוונים דבריך.
כל שאני אומר: מאחר והראיון של דרעי עם אלישע אפרת ערוך חתוך וגזור אינך למד ממנו כלום אלא זדון.
גם אם מובאים בסרט רק חלק מהדברים שאמר, די בהם. הזדון, להשקפתי, הוא של אלישע אפרת, ולא של מי שהביא את דבריו. אפרת מסביר במפורש מדוע וכיצד אפשר היה לנצל את מצוקתם של העולים.
כל בר דעת שקורא את הפרוטוקולים לא יכול שלא לתמוה ולכעוס כיצד מנהיגים שלא חיי הערצתי.. ועל שמם נקראו רחובות..ושכונות בתי חולים ומוסדות דוגמת מר יוספטל הגזען.. כולם התנהגו ועשו בראייתי פשע… כשעליתי בגיל 10 ונחתנו בשדה התעופה בשעות הבוקר לא הבנתי למה מעכבים אותנו ללא סיבה לצאת משם עד החשיכה..ולמה נהג המונית לא ידע לדבר אף שפה.. . היום אני מבין מהסרט שכל היה מתוכנן ומתוזמן כמו במבשהיתה מטרה בזויה למניעת התנגדות.. והשקר שנתיישב במרכז ובמקום זאת הסיעו אותנו לנצרת עילית..מנהיגים השתמשו במושגים כמו סלקציה.. אפלייה.. הפחדה.ניצול תמימות וחוסר אונים . ניתוק.. מניעת עבודה.. מחשבות על הרעבה לא ראויים שיקראו על שמת רחובות ומוסדות ציבור ואולי צריכה לקום ועדת חקירה בינלאומית לדון בפשע הזה..
"המשמר האזרחי" ידיעות אחרונות, 7 ימים, 23.2.2018, ע' 32.
אם את הסרט ראיתי כביטוי אישי של הבמאי הרי מראיון-הפרומו לסדרה כבר ניתן להבין שלבמאי יש אג'נדה ההולמת את שרת התרבות ופטרונה: רדיפת האשכנזים את המזרחים ובמיוחד את המרוקאים עם תקומת המדינה.
דויד דרעי: "מרגע שהבנתי איזה סיפור גדול יש לנו בידיים", …
לא סיפור גדול אלא קטן שאתה הופכו ל'גדול' בריצתך לתהילה.
במטאפורה: כאברושמי לאמיל גרינצווייג אתה לאלישע אפרת
– שנאת מזרחים לאשכנזים.
אני ממשיכה לא להסכים אתך. הסיפור אכן גדול וחמור. והאג'נדה אינה קשורה לשרת התרבות, (שאין בה שום תרבות) ואין בה שנאה של מזרחיים לאשכנזים, אלא שאיפה לחשוף את האמת. והיא חשובה.
אומללות האותיות שבחרת מהן ליצור משפטים מצערים ומטעים – עיוור אתה להבין את שהיה להוסיף קרות … בגלל אנשים שכמוך לא נוכל למגר את ביבי – בגלל הנבערות שלך לגבי העבר
אל מי דברייך מכוונים?