"ההנהגה חלולה, העם מיואש ושמנו פירומן מועד לתפקד כראש מכבי האש". הדובר – דוד גרוסמן, אב שכול. הזמן – נובמבר, 2006. הנסיבות – עצרת זיכרון ליצחק רבין. אורי, בנו של גרוסמן, נהרג לפני חודשיים במה שמכונה "מלחמת לבנון השנייה". אותה מלחמה שאביו התנגד לה בכל תוקף. רק יומיים לפני שאורי, חייל סדיר בשריון, נהרג, השתתף גרוסמן במסיבת עיתונאים, ביחד עם שני סופרים בכירים אחרים, עמוס עוז וא"ב יהושע, והפציר בממשלה לעצור את הקרבות, לא להרחיב את המלחמה, להסכים להפסקת אש. מבחינתו, ומבחינת משפחות רבות נוספות, הוא איחר את המועד. מה גם שהממשלה לא שעתה לקריאתם של שלושת הסופרים.

שתי אפשרויות עמדו בפניו של גרוסמן לאחר שבנו נהרג: לתת לכאב להכריע אותו, או לחיות לצדו, להמשיך ליצור ולפעול למען זכויות אדם. גרוסמן לא נכנע. את הספר אישה בורחת מבשורה, שהחל לכתוב ב-2003, השלים אחרי שבנו נפל.

בסופו הוסיף כמה מילים אישיות על הבן וכך כתב: "אורי הכיר היטב את עלילת הספר ואת הדמויות. בכל פעם ששוחחנו בטלפון, ובעיקר כשהיה מגיע לחופשות, היה שואל מה התחדש בסיפור ובחיי גיבוריו ("מה עוללת להם השבוע?" הייתה השאלה הקבועה שלו). את מרבית שירותו הוא עשה בשטחים הכבושים, בסיורים, בתצפיות, במארבים ובמחסומים, ומדי פעם היה משתף אותי בדברים שהתנסה בהם שם.

הייתה לי אז תחושה – או נכון יותר, מִשאלה – שהספר שאני כותב יגונן עליו.

בשנים-עשר באוגוסט 2006, בשעות האחרונות של מלחמת לבנון השנייה, נהרג אורי בדרום לבנון. הטנק שלו נפגע מטיל במהלך פעולת חילוץ של טנק פגוע. יחד עם אורי נהרגו כל אנשי צוות הטנק, בנייה ריין, אדם גורן ואלכס בונימוביץ'.

לאחר תום ה'שבעה' חזרתי אל הספר. רובו כבר היה כתוב. מה שהשתנה, יותר מכל, הוא תיבת התהודה של המציאות שבה נכתבה הגרסה האחרונה."

ב-2011 ראה אור ספרו של דוד גרוסמן, נופל מחוץ לזמן, ספק ספר שירה, ספק רומן, אולי בעצם – קינה. יש בו דמות של קנטאור-סופר, שמסביר: "אם לא אכתוב את זה אני לא אבין". הוא כולו הליכה סהרורית, שכול, אובדן, תיאור של הזולת הנפגש עם צערו של אחר, ומיד עולה על פניו אותה "ארשת של תוגה רכה והשתתפות בצער" שמזדרזים אנשים ללבוש בנוכחותם של הורים שכולים.

סרט על חייו הקצרים של אורי גרוסמן, שנהרג ב-12.8.2006

דוד גרוסמן כתב ב-2011 את השיר "קצר פה כל כך האביב", שיהודה פוליקר הלחין ושר:

יֵשׁ רֶגַע קָצָר בֵּין אֲדָר לְנִסָּן
שֶׁהַטֶּבַע צוֹהֵל בְּכֹל פֶּה
הוּא שׁוֹפֵעַ חַיִּים
שִׁכּוֹר וּמְבֻשָּׂם –
אֵיךְ שֶׁיֹּפִי יָכוֹל לְרַפֵּא!

נִסְעַר וּמְשֻׁלְהָב וּמַתִּיז
נִיצוֹצוֹת –
אַךְ עוֹד רֶגַע יִבּוֹל וְיַצְהִיב
כִּי הִנֵּה בּשּׁוּלָיו כְּבָר הַקַּיִץ נִצַּת –
קָצָר פֹּה כֹּל כָּךְ הָאָבִיב.

קָצָר וְחָטוּף וְשׁוֹבֵר אֶת הַלֵּב
לַחֲשֹׁב שֶׁהוּא תֵּכֶף יִדְעַךְ
מַבָּטוֹ רַק נִפְקַח
אַךְ הִתְחִיל לְלַבְלֵב –
רַק נִתַּן לִי וְתֵכֶף נִלְקַח.

אָבִיב עוּל-יָמִים וְסוֹעֵר
וְסוֹפוֹ –
כְּבָר כָּתוּב בַּעֲלֵי  נִצָּנָיו,
אֲבָל הוּא מִסְתַּחְרֵר
כְּפַרְפַּר בִּמְעוֹפוֹ,
כָּמוֹהוּ נִצְחִי בְּעֵינָיו.

קָצָר וְחָטוּף וְשׁוֹבֵר אֶת הַלֵּב
לַחֲשֹׁב שֶׁהוּא תֵּכֶף יִדְעַךְ
מַבָּטוֹ רַק נִפְקַח
אַךְ הִתְחִיל לְלַבְלֵב –
רַק נִתַּן לִי וְתֵכֶף נִלְקַח

נָדִיב וְנִסְעָר וּמַכְאִיב
וְאַתְּ וַאֲנִי הַיּוֹדְעִים
וְנוֹרָא הַדָּבָר שֶׁרַק הוּא לֹא –
עַד כַּמָּה קְצָרִים הַחַיִּים,
הַחַיִּים הַקְּצָרִים שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ.

נָדִיב וְנִסְעָר וּמַכְאִיב
קָצָר פֹּה כֹּל כָּךְ
הָאָבִיב.

הוא מנגיד בו בין יופיו הצוהל של העולם הפורח, הסוער מרוב יופי, חיוניות ועוצמה משכרת, שיש בהן כוחות ריפוי, עד כדי כך הן עזות, ובין זמניותו שוברת הלב של האביב, ובעצם – של החיים. עוד רגע הכול ייבול, בשוליים כבר אפשר להבחין בקץ שמביא עמו הקיץ, בכוחו המכרית ומייבש, עד שהכול קמל.

לחיים יש משך שמזכיר את חייו של פרפר: רק זמן קצר ניתן לו, וכבר במעופו המרהיב ניכר הסוף. נדיבותו של האביב קצרה מאוד. קצרה מדי. והילד האהוב "רַק נִתַּן לִי וְתֵכֶף נִלְקַח".

השיר נטוע בנוף הישראלי, בקיץ המצהיב הכול, בזמניותה שוברת הלב של הפריחה, ובעצם – בכאב של הורים "אַתְּ וַאֲנִי הַיּוֹדְעִים" כמה נורא שדווקא הבן איננו, " שֶׁרַק הוּא לֹא – " יכול להתפעל, להתענג, להשתכר מהבושם ומהיופי, שרק הוא, כמו הפרפר שאינו מודע לזמניותו, לא יודע עד כמה לא היה נצחי כאן, בעולם הזה, בחיים החד פעמיים והקצרים מדי שזכה להם, ואינו יודע אפילו שהוא עצמו איננו עוד.

"קָצָר פֹּה כֹּל כָּךְ הָאָבִיב", במציאות, וכמשל.

דוד גרוסמן זכה השנה בפרס מאן בוקר על ספרו המפעים סוס אחד נכנס לבר, רומן שבו הוא מאפשר לקוראיו להבין שקיים רק חסד אחד: גם בעיצומו של הכאב הכי נורא אפשר למצוא אותו במבטו של הזולת, המשמש כעד. מי שמוכן להישאר עם הכאב, לראות אותו, מעניק את החסד הזה, וגם זוכה בו.

יצירותיו של גרוסמן מזמנות בפני הקוראים-הרואים והמאזינים-הקשובים את הזכות המופלאה הזאת.