ושוב נשאלת השאלה: מותר? לגיטימי? מתקבל על הדעת?
"לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות", כתב ב-1949 אדורנו, הוגה הדעות היהודי-גרמני, שהרי – כך סבר – אי אפשר לייצג את השואה באמצעים אמנותיים. בערוב ימיו נמלך אדורנו בדעתו, וטען כי כשם שאדם מעונה זכאי להשמיע צרחה, כך אין לשלול את זכות ההבעה ממי שמבקש להביע את כאבו, גם אם היצירה נוגעת "באושוויץ", כלומר – בשואה.
אבל איך? איך מותר לו, ליוצר, לומר את דברו? האם מוסרי להשתמש בכלים של הבעה כדי לייצג מציאות שקרית ומסולפת, ולהעמיד פנים שמדובר בשחזור היסטורי נאמן למציאות?
הסרט "להתראות גרמניה" מתבסס לכאורה "על סיפור אמיתי", כפי שמבטיחה הכותרת בתחילתו (ומיד מסתייגת, כנראה כדי לשעשע): 4,000 ניצולים יהודים נשארו בגרמניה בתום מלחמת העולם השנייה. עלילת הסרט מתרחשת במחנה בפרנקפורט שבו שיכן הצבא האמריקני עקורים כאלה. כמה מהם מתגבשים לחבורה של גברים שחולמים להגיע לאמריקה. לשם כך עליהם להרוויח כסף. מנהיג החבורה מראה לאנשים כיצד יוכלו להצליח במשימה: לפני המלחמה הייתה למשפחתו חנות גדולה ומשגשגת, שבה מכרו מצעים ומגבות. יש לו מלאי של מוצרים כאלה, ואם ימכרו אותם, ירוויחו די הצורך.
הם מתחילים להסתובב בעיר וגם בכפרים קטנים הסובבים אותה, ובאחיזת עיניים שגובלת בנוכלות מוכרים מצעים לגרמנים. אלה קצת מרמים, ואלה נוחים מדי להאמין להם. למשל, היהודים קוראים מודעות אבל ובעזרתן מגיעים לבית הוריו של חייל גרמני שנהרג. הם מעמידים פנים כאילו הם עצמם היו חיילים גרמנים שהכירו את הבן, שובים את לב ההורים, ומוכרים להם מצעים. במקרה אחר אחד מהם מעמיד פנים שהוא רופא, ומוכר את מרכולתו לאישה שבה הוא "מטפל". במקרה אחר הם עושים מניפולציות רגשיות לחבורת נשים, ומוכרים להן מצעים "במחיר מציאה". בקיצור: יהודים פיקחים עובדים על גרמנים תמימים. תזכורת: זוהי הפקה גרמנית, ואי אפשר שלא לחוש מבוכה מהייצוג הזה של יהודים ערמומיים וגרמנים שאינם יודעים להגן על עצמם מפניהם. תזכורת נוספת: מדובר בסרט על ניצולי שואה, ואנחנו אמורים להזדהות עם תחושות האשמה שלהם, כל אחד מסיבותיו, על כך שניצלו. אחד מהם אפילו מתאבד, כשנדמה לו שהפליל גרמני חף מפשע.
אבל הבעיה העיקרית בסרט היא בקו העלילה הראשי שלו: מנהיג החבורה, ברמן, מוזמן לחקירה שעורכת חיילת אמריקנית דוברת גרמנית. היא מנסה לברר מדוע ברמן זכה ליחס מיוחד במחנה הריכוז שבו שהה. האם שיתף פעולה עם הנאצים? האם יש לשפוט אותו על פשעי מלחמה?
ברמן מתבקש להוכיח לה שהיה אסיר וקורבן. הוא מספר לה סיפורים, ספק אמיתיים, ספק בדויים. במהלך הסיפורים אנחנו מוחזרים במעין פלשבקים אל מחנה הריכוז. ומה שאנחנו "רואים" שם כמובן שקרי לחלוטין. כך למשל אנחנו חוזים בקצין אס-אס שפונה אל ברמן ושואל אותו מה שמו. לאסירים במחנות ריכוז לא היו שם שמות. רק מספרים. קצין אס-אס לא היה מזמין אסיר יהודי לשבת לשיחה. שיער ראשו של אסיר יהודי במחנה ריכוז גולח.
אכן, יש בסרט ניסיונות "להסביר" לצופים את הזוועות של מחנה הריכוז: ברמן מתאר כיצד התעללו וירו באדם שעמד לצדו במסדר. יש ניסיון להביע גם את הכעס שחשו ניצולים כלפי האמריקנים, שלא עשו די כדי לעזור להם: ברמן נוזף בחוקרת האמריקנית ותובע לדעת מדוע האמריקנים לא הפציצו את אושוויץ או את פסי הרכבת. זוהי מעין "תרומה" פשטנית ומסוכמת לסוגיה שראוי לעסוק בה בצורה יותר מכבדת ומשמעותית. לא כמעין סיכום קצר, ודל מדי.
הסרט אמור להיות משעשע: "קומדיה". לא מצאתי בו שום דבר מצחיק. הוא אמור להיות מרגש, אבל מכיוון שהוא עשוי מחלקים תלושים שאינם מתגבשים ואינם מתאחדים, הוא אינו נוגע ללב. כך למשל הוא מתחיל עם צילום של כלב שרץ אל מול הצופים. ברמן תופש את הכלב. מופיע ילד ששמח מאוד לפגוש אותו שוב. ברמן נוזף בילד, שלא שמר על הכלב. מי הילד? מה קרה לו? איך הוא קשור לברמן? איך הכלב קשור לברמן? אין תשובה על השאלות הללו. הכלב מופיע מדי פעם לאורך העלילה, אבל מה משמעותו? ואיפה הילד ההוא? לאן הוא נעלם? ואם אינו חשוב, מדוע הופיע מלכתחילה?
קשה לומר שזוהי השירה שאדורנו התלבט אם לגיטימי ליצור אותה "אחרי אושוויץ", ולכן גם השאלה האם הוא לגיטימי, אינה רלוונטית במיוחד. (בעיני) הוא פשוט לא טוב, בלי קשר לשום סוגיה אחרת.
האין הסרט חלק מהמגמה הגרמנית כיום, לנקות את עצמם, גם ע"י הצגת מעשיהם במל' העולם כלא חריגים ביחס ל'מקובל', ועל הדרך להציג את היהודים כאוכלוסיה שלילית (עקב יהדותה – יהודי זה נוכל)? לאחרונה תורגם ספר נובלות של יהודי (פולני) ורוב הנובלות בו מציגות יהודים רמאים. האם זו היענות למגמה הגרמנית? במקרה באופן אישי מוכר לי שכאשר אדם שחש חלש מואשם, הוא מסכים עם מאשימו.
כן, גם בעיני יש כאן סוג של התנערות מאשמה, ליתר דיוק הטלת מסוימת של האשמה "גם" על הקורבן. את זוכרת מה שם הספר שציינת?
תודה, שם הספר: 'בראש של ברונו שולץ" מאת בילר.
התחלתי לקרוא אותו והפסקתי. לא סבלתי אותו.
הביקורת של המבקר גלסנר חיובית, והבנתי (לא כתב זאת במפורש) שלדעתו העיסוק של הסופר ביהודים רמאים, בא ממקום של נורמליות וחוזקה, בבחינת – גם אנחנו כמו כולם, ולא מחולשה וצורך לרצות את החזק… הייתי רוצה לשאול מה לא אהבת, או מה הדבר העיקרי שלא אהבת בספר, אבל ברור שאין רצון מיוחד 'לחזור' לספר לא נסבל. תודה.