אקי קאוריסמקי, "הצד האחר של התקווה": "זה הסרט שכולם מתלהבים ממנו כל כך?"

"אנושי ומצחיק ומהנה מאוד", "יצירה אישית וכנה", "חוויה משמעותית ובלתי נשכחת": אלה רק כמה מהמחמאות שחלקו מבקרי הקולנוע לסרטו החדש של הבמאי הפיני אקי קאוריסמקי "הצד האחר של התקווה". מי רוצה להחמיץ סרט עטור שבחים כאלה?

ביציאה מאולם הקולנוע נתקלנו בחבורה חביבה של אנשים שהחליפו ביניהם מילים של תמיהה. "זה הסרט שכולם מתלהבים ממנו כל כך?" אמרה אחת מהן, ואחרת סיפרה שהגיעה במיוחד מירושלים כדי לצפות בו, והיא חשה שבזבזה את זמנה.

למרבה הצער עלי להכריז שאני מסכימה לחלוטין עם ההשתוממות והאכזבה. המבקרים בגלריה של עיתון הארץ העניקו לסרט ציון של ארבעה כוכבים, בממוצע. הייתי מניחה אותו בתחתית הטבלה, במקום שמכונה "אפשר לוותר".

נושאו של הסרט מבטיח, אבל תוכנו אינו מקיים: חאלד, צעיר סורי מגיע כנוסע סמוי על אוניית משא שעוגנת בפינלנד. אחרי שהוא יורד לחוף הוא מסגיר את עצמו למשטרה, ומבקש מקלט מדיני. הוא עובר את כל ההליכים הביורוקרטים של הקליטה הזמנית בפינלנד, מתראיין כמה פעמים אצל נציגת ההגירה, מנסה לשכנע אותה להעניק לו את הזכות להישאר, אבל מסורב. בבוקר שבו הוא אמור להילקח לשדה התעופה, משם יגרשו אותו בחזרה לסוריה, "כי בחאלב עירו הוא אינו נתון בסכנה ממשית", הוא מצליח להימלט. בה בעת גבר פיני מבוגר שעזב את אשתו, מוכר את העסק שלו, מרוויח כסף במשחק פוקר וקונה מסעדה כושלת. השניים נפגשים במקרה, הפיני ואנשי הצוות במסעדה שקנה מעניקים לחאלד מחסה ועבודה ואפילו מסדרים לו תעודת זהות פינית מזויפת. חאלד מוטרד רק מעניין אחד: הוא רוצה למצוא את אחותו, שאבדה לו בדרך, אי שם באירופה, אחרי שנמלטו ביחד מסוריה, שם כל בני משפחתם נהרגו במלחמה.

תמצית העלילה נשמעת מעניינת ומבטיחה: אכן, סיפור אנושי שיש בו פוטנציאל לגעת ללב, לרגש, ללמד אותנו משהו על מצוקתם של פליטים מארצות ערב (במתקן הקליטה חאלד פוגש פליט ותיק ממנו, צעיר שנמלט מעיראק, שמנחה אותו כיצד להתנהג, ועוזר לו בנדיבות), ליצור מפגש בין תרבויות, לפתוח צוהר אל הפער בין נכונותם של אנשים מהשורה לעזור, לעומת המנגנונים הממשלתיים שהם יעילים, אך גם אטומים ומנוכרים.

הבעיה שאין בסרט הזה שום דבר קוהרנטי או אמין. ברור שהכול מתרחש ב"לוקיישנים" של סרט קולנוע, לא במקומות שאפשר לחוש את אמיתותם. אין עיר. אין אנשים. אין תנועת מכוניות. אין חיים.

הסצנות מתחלפות, אך אינן תורמות זו לזו. הבמאי אוהב פאבים, כך קראתי בריאיון אתו, ולכן חאלד מציץ מדי פעם לתוך כל מיני פאבים. הבמאי אוהב מוזיקה. בפאבים יש קבוצות של זמרים ששרים מה שנשמע כמו שירי עם פיניים. בערב לפני הגירוש המתוכנן מפינלנד מבקש הפליט העיראקי מחאלד שינגן לו. והנה, איזה מזל, לפליט אחר יש עוּד. אז חאלד מנגן מעט בעוד. וזהו, אין לכך שום קשר לשום דבר, לא משמעות ולא המשך.

הסצנה של משחק הפוקר נמשכת ונמשכת. וממשיכה. ועוד. קלפים עולים ויורדים. ועוד ידיים מושטות. ועוד. ועוד. כמה מייגע, וכמה חסר משמעות!

המסעדה לא מצליחה. אז מחליטים להכין סושי. ולא ממש יודעים איך. לכן מוצאים ספר מתכונים במסעדה אחרת. ומכינים סושי. וכל המסעדה מתמלאת במבקרים סיניים, משום מה. והכול כל כך מבוים, ומלאכותי, ומסורבל, ומגוחך עד כאב. לא משעשע. לא מתוחכם. לא משכנע. רק מתאמץ מאוד לשעשע.

אפילו המפגש בין שני הגיבורים, שאמור אולי לרגש, הוא לגמרי מופרך. בעל המסעדה מוצא את הפליט ליד פחי הזבל. והפליט נעשה פתאום תקיף ואפילו תוקפני. חובט לו בפנים עד זוב דם, "כי זה חדר השינה שלי, לא זה חדר הזבל שלי", ובתמורה זוכה גם הוא לחבטה בפניו. ומיד אחרי כן הוא כבר יושב בתוך המסעדה ואוכל בתיאבון. ותוך זמן קצר בעל המסעדה כבר מוכן לשלם הון תועפות כדי להשיג לו את תעודת הזהות המזויפת. ואז יש ביקורת עירונית. ותוקעים את חאלד בשירותי הנשים. אבל הפקחים לא פותחים את הדלת. וכשהוא יוצא משם, הוא פוצח בנאום שאמור להיות מצחיק על הכלבה, שהמלצרים החליטו להחזיק במסעדה (וגם הסצנה שבה הם מסתירים את הכלב מהבעלים אמורה להצחיק, אבל גם היא סתמית ומגוחכת).

אנחנו אמורים להבין שלא רק השלטונות בפינלנד מרושעים: יש גם גלוחי ראש איומים ונוראים. לכן מדי פעם תוקפים את חאלד, הקורבן העדין והלגמרי לגמרי מנומס, כמה מנוולים שמנים בז'קטים מעור וקעקועים על הזרועות, והם אלימים, גזענים וטיפשים: באחת הפעמים כשאחד מהם תוקף את חאלד הוא מפטיר: "תפסתי אותך יהודון." לא מבדילים בין יהודי לערבי! לא מבינים שחאלד הוא בכלל אדם טוב שנסיבות חייו מרות, ושלא יפה להתאנות סתם כך לאדם חף מפשע! (באמת לא יפה…)

לכאורה מדובר בסרט מסוגנן בכוונה תחילה. הבעות הפנים הקפואות, השתיקות הארוכות, הרגעים האינסופיים שבהם לא מתרחש מאומה, הקטעים שאינם מתחברים, ההתחלות שאינן נמשכות לשום מקום, ההתנהגויות שאינן סבירות ואינן הגיוניות (דוגמה קטנה: כשחאלד נפגש סוף סוף עם אחותו שמוברחת  לפינלנד, מתעקשת האחות לפנות למשטרה כדי לבקש מקלט מדיני, בדיוק כמו שחאלד עצמו עשה. הוא אומר לה שאפשר לסדר לה תעודת זהות מזויפת, אבל אינו מסביר לה מאומה על הסכנה שתגורש, אם תחליט להסגיר את עצמה) כל אלה אמורים להיות חלק מהצביון המיוחד של הסרט. אני לא השתכנעתי. רק השתעממתי.

"הצד האחר של התקווה" הוא לטעמי, החמצה גדולה. לא גיליתי בו שום תקווה.

 

4 תגובות על ״אקי קאוריסמקי, "הצד האחר של התקווה": "זה הסרט שכולם מתלהבים ממנו כל כך?"״

  1. תודה עופרה על ביקורת מעניינת, מפורטת ומנומקת. לא ראיתי את הסרט וגם לא מתכוננת לראות לאחר קריאת רשומתך אבל מתוך סקרנות עשיתי סיור ברשת: גם המבקרים הצרפתיים גומרים את ההלל על הסרט – "מלא קסם והומור" ועל הבמאי – "משורר אותנטי". נותנים לו כולם ארבעה עד חמישה כוכבים.

    Liked by 1 person

      1. הביקורת שלך מאוד מנומקת ומשכנעת, כך שאני נוטה לחשוב שאת, אריק והחבורה ביציאה הם אלה הקוראים שהמלך הוא ערום. מבקר אחד רמז משהו בכיוון שלך בתור הסתייגות שאפשר למחול עליה נוכח יתרונות הסרט ולא פיתח את הרעיון. ועכשיו מצאתי סוף סוף דעות של צופים, לא מבקרים מקצועיים, ויש בהם כמה שאומרים שהסרט קר ומשעמם, ולדמויות אין בשר, הן כמו קריקטורות.
        ולסיכום, כמו שאמרנו כבר, יש מי שבשבילו הסרט הוא יצירת מופת ויש מי שבשבילו הסרט הוא בזבוז זמן על מה המהומה וכל הדעות לגיטימית…

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s