כמה אלפים מנתינַי העניים ערים עתה!
שינה, הו, שינה ענוגה,
אחות רחמנייה של הטבע, כיצד זה הפחדתי אותך,
מדוע שוב אינך מוכנה להכביד את עפעפי,
להטביל את כל חושי בשכחה טובה?
מדוע, שינה, את שוכנת בפחונים ספוגי עשן,
מתפרקדת על דרגשים קשים,
לקול זמזום שיר ערש של זבובים,
אך לא בחדרו הבשום של מלך,
שמעל מיטתו פרוש אפריון,
וצליל ערש מתוק מנעים לו ומרגיע?
אלת התנומה, מדוע את נחה רק עם מי שנאלח,
רק במיטות דוחות, ואת המיטה המלכותית נטשת,
כמו סככה של זקיף, כמו מגדל פעמון?
אפילו את עיניו של נער-סיפון על ראש תורן רוטט
את עוצמת, מטלטלת בעדנה בעריסת גלים,
אשר פוקדות אותה רוחות מיללות,
ומִשברים פרועים כראשי מפלצות
נתלים ברעם מחריש על עננים חלקלקים
עד שהמוות עצמו מקיץ?
שינה לא-הגונה, את שלוותך
מעניקה לנער-סיפון שטוף מים, בשעת סערה,
ושוללת אותה בלילה שקט, ומצויד היטב?
פשוטי העם, מאושרים, לכו אם כך לישון.
רק הראש שעליו הכתר איננו נם.

ויליאם שייקספיר, הנרי IV חלק ב', מערכה III, סצנה 1

לעברית: עופרה עופר אורן

William Shakespeare
Henry IV Part 2