הז'אנר מוכר לגמרי: אל ביתו של אדם עשיר, נרגן ומוגבל בגופו, לרוב גבר, מגיע מטפל, או מטפלת שבניגוד לקודמיהם מצליחים לשבות את לבו של המטופל באמצעות החן, ושמחת החיים שלהם או ברגישות המיוחדת שהם מפגינים. כך היה בסרט "מחוברים לחיים", שם מטפל אפריקני מאהיב את עצמו על אלמן משותק בכל גופו בעקבות תאונת צלילה, ובסרט "ללכת בדרכך", שבו צעירה אנגליה מטפלת בגבר אנגלי עשיר ויפה תואר, שגם הוא לקה בשיתוק של ארבע הגפיים, בעקבות תאונת דרכים.

בסרט "המטפלת" מדובר בסר מייקל, שחקן אנגלי זקן וחולה, שמתבודד בטירתו המפוארת ומסרב להעסיק מטפלת צמודה, עד שמגיעה לביתו צעירה הונגריה, שחקנית בראשית דרכה, שבניגוד לכל קודמותיה מוצאת חן בעיניו. הוא נקשר אליה כשמסתבר לו שהיא מכירה את שייקספיר לא פחות ממנו. השניים מנהלים דיאלוגים שלמים, בעזרת ציטוטים ממחזות שונים. כך למשל, בפעם הראשונה שסר מייקל מאבד שליטה על הסוגרים. הוא חש מושפל ועלוב כשדורותיאה עוזרת לו להתנקות, אבל משהו משתנה כשהיא מתחילה לצטט באוזניו שורות מתוך "רומיאו ויוליה": "מה שנקרא לו שושנה ריחו יהיה מתוק תחת כל שם אחר…"  ההפתעה מסיחה את דעתו מהסיטואציה המביכה. הוא משיב לה מיד בציטוט אחר, ומרגיש מן הסתם שהוא יכול סוף סוף ליצור קשר משמעותי עם מי שתפקידה לטפל בו.

כדי שהעלילה תתקדם יש כמובן צורך בקונפליקט, שהתרתו מאירה סוגיה משמעותית. בסרט "המטפלת" זוכה סר מייקל בפרס על מפעל חיים מטעם איגוד המבקרים הבריטיים. בתו השתלטנית משוכנעת שלא יוכל לקבל את הפרס בעצמו, כי כוחותיו לא יעמדו לו. דורותיאה, לעומתה, מעודדת אותו לנסוע לטקס, לעמוד על הבמה, ולשאת דברים. מי משתיהן תצליח? ומה עומד מאחורי הלחץ שבתו מפעילה עליו, כדי שיוותר על הכבוד? האם נכונותה לקבל את הפרס בשמו נובעת רק ממניעים אלטרואיסטים, דאגה לשלומו, או שבעצם היא מבקשת לקטוף לעצמה משהו מהתהילה שנועדה לו (ובמידה מסוימת לגזול אותה ממנו)?

כשנודע לסר מייקל כי בתו עקפה אותו ונהגה בניגוד מוחלט לרצונו, הוא משמיע את מונולוג הזעם המחריד של האב המקלל את בתו, מתוך המחזה "המלך ליר". המלך מאחל לבתו שלא יהיו לה ילדים, ואם יהיו, שיסבו לה רק סבל:

הַקְשִׁיבִי, אִמָּא טֶבַע, אַתְּ,
אֵלָה גְּדוֹלָה, הַקְשִׁיבִי: אִם חָשַׁבְתְּ
לְהַעֲנִיק אֵי-פַּעַם לַיְּצוּר
הַזֶּה פְּרִי בֶּטֶן – שֶׁתִּקְפָּא יָדֵךְ.
שִׁתְלִי לָהּ עֲקָרוּת בְּתוֹךְ הָרֶחֶם,
יַבְּשִׁי לָהּ אֶת אֵיבְרֵי הָרְבִיָּה,
שֶׁמִּן הַגּוּף הַמְּנֻוָּל שֶׁלָּהּ
לָנֶצַח לֹא יִצְמַח לְתִפְאַרְתָּהּ
תִּינוֹק. אִם הִיא חַיֶּבֶת לְהַשְׁרִיץ,
בִּרְאִי לָהּ יֶלֶד מְרוֹרִים, שֶׁהוּא
יִהְיֶה לָהּ לְעִנּוּי חַי, מְעֻוָּת
וּמִפְלַצְתִּי. שֶׁהוּא יַחְרֹשׁ קְמָטִים
בְּמֵצַח עֲלוּמֶיהָ, שֶׁיַּחְרֹץ
לָהּ בַּלְּחָיַיִם תְּעָלוֹת מֵרֹב
דְּמָעוֹת, שֶׁיַּהֲפֹךְ כָּל דְּאָגָה
וְכָל שִׂמְחָה שֶׁל אֵם לְבוּז וָקֶלֶס,
שֶׁהִיא תַּרְגִּישׁ עַד כַּמָּה חַד יוֹתֵר
מִשֵּׁן שֶׁל צִפְעוֹנִי הוּא יֶלֶד כְּפוּי
טוֹבָה. הַחוּצָה כְּבָר, לָצֵאת, לָצֵאת!

(המלך ליר, מערכה ראשונה, תמונה 4, לעברית: דורי פרנס)

הבת שסופגת את הקללה האיומה הזאת אצל שייקספיר היא אחת מהשתיים שבוגדות בו, מועלות באמונו, מנסות לקצץ את כנפיו, לשכנע אותו שאינו זקוק עוד לסמלי המלכות והיוקרה שלו, להקטין את הפמליה שלו, אלה שחושפות את ההיבריס, חטא הגאווה שבו לקה כשהאמין לשקרים שלהן ולא לאמת של הבת הצעירה. בסרט הבת האמיתית, הביולוגית, מועלת באמונו, והבת "המאומצת", המטפלת שהוא לומד לאהוב בכל נימי נפשו, נאמנה לו באמת.

הסרט, שיצר הבמאי הישראלי-הונגרי יאנוש אדלני, מאפשר לשחקן הראשי, בריאן קוקס, לגלם תפקיד שבו הוא יכול להפגין את כישוריו לא רק כשחקן שייקספירי, אלא גם כשחקן קולנוע. הוא ליר, הוא המלט, והוא סר מייקל, קפריזי, כריזמטי, רגיש, ציני, משעשע, מעצבן, אנושי. לצדו משחקת קוקו קניג, שגם היא מצליחה בגילום דמות של צעירה עם כוח, עמידות, וגם פגיעות. הסצנה החביבה עלי הייתה האודישן שבו דורותיאה מתבקשת לאלתר דמות, ומלגלגת בכישרון על אחת הבוחנות. גם סצנות של אודישנים מוכרות היטב מסרטי קולנוע רבים ("בילי אליוט", "ללה לנד", "שורות המקהלה", ועוד רבים אחרים). יש משהו מלבב מאוד בשחקנים שמגלמים שחקנים.

אבל עיקרו של הסרט "המטפלת" אינו בכל אלה, אלא במשמעותה של ההזדקנות. במונולוג הסיום המרהיב של השחקן-בדימוס, שאותו נושא השחקן הפעיל בריאן קוקס, הוא מסביר לקהל היושב מולו − ובאותה הזדמנות גם לנו, הרי גם אנחנו הקהל שלו – שחייו עדיין ראויים. מי שמכונים "בני גיל הזהב", שכבת גיל שהולכת ומתרבה, יזדהו בלי ספק, ויחושו שהסרט נועד להם.