"מה היה קורה אם לאווה היה אינסטגרם בשואה?" נכתב בשלטי חוצות שהופיע לאחרונה בישראל. כותרתם: "הסטורי של אווה".

מדובר בניסיון וולגרי למדי "להנגיש" את השואה לצעירים באמצעות סיפורה האישי של נערה אחת שנרצחה עוד לפני שמלאו לה ארבע עשרה, מתוך מחשבה שכך ייטיבו בני נוער להבין את מה שעבר על בני גילם ולהזדהות אתם. 

מי הייתה אווה היימן?

ילדה יהודייה, ילידת העיר נגְ'וָורָד שבטרנסילבניה, שהשתייכה להונגריה. (היום העיר נקראת אורדיה, והיא חלק מרומניה). ידוע שיהודים גרו בנגְ'וָורָד במשך מאות שנים, והשתתפו בשגשוגה הכלכלי והתרבותי. בתחילת המאה ה-20 חיו בעיר יהודים ובהם רופאים, פרקליטים, סופרים ידועי שם, סוחרים ובעלי אחוזות, כמו גם עניים רבים.

בני משפחתה של אווה נמנו עם הקהילה הנאולוגית – ציבור ששאף להשתלב בחברה ההונגרית ולהיטמע בה. סבה מצד אמה היה הבעלים של בית מרקחת משגשג, והמשפחה גרה בבית צמוד לבית העסק. מצוקתה העיקרית של אווה נבעה מהגירושים של הוריה ומגעגועיה אל אביה. אמה נישאה מחדש לסופר בֶּלָא ז'ולט שאותו אווה העריצה.

על תחושותיה ומחשבותיה נודע מהיומן האישי שכתבה. הוא ראה אור בתרגום לעברית בהוצאת יד-ושם, ב-1964. בשל היומן יש מי שמשווים את אווה היימן לאנה פראנק. ההבדל העיקרי בין שני היומנים הוא שזה של אנה פראנק נפרש על פני כמה שנים. אווה היימן, לעומתה, זכתה לכתוב בו רק במשך שלושה חודשים ושישה ימים. אחרי שכתבה את הרשומה האחרונה, ב-19 במאי 1944, נתפסה אווה ושולחה לאושוויץ, שם נרצחה. כידוע, השואה פקדה את יהודי הונגריה בשלבים מאוחרים מאוד של המלחמה, אבל סופם היה מהיר. בתוך כמה חודשים גורשו מאות אלפים ונרצחו במחנות ההשמדה. 

את הספר כבר אי אפשר כמובן למצוא בחנויות. (כידוע, "חיי מדף" של ספרים בישראל נמשכים לכל היותר כמה חודשים, בדרך כלל הם אינם שורדים יותר משלושה או ארבעה שבועות). הזמנתי אותו מאדם פרטי באמצעות אתר סימניה, אחרי שנודע לי עליו מאזכור של מישהו בפייסבוק. 

עניין מיוחד יש לי בעיר נג'וורד וביהודיה. הספר הקודם שלי, מעקב, מתרחש שם. גיבוריו, לילי, גיולה ויואל, הם ילידי אותה עיר. שניים מהם ניצלו בנס, אחרי שהגיעו לאושוויץ. מישהו מבני משפחתם הצליח לעלות על הרכבת המפורסמת של קסטנר. הם לא זכו לכך.

יומנה של אווה היימן מעניק לקוראיו מבט ישיר בזמן אמת, לתוך המאורעות, החיים, המחשבות והתובנות של יהודי נג'וורד באותם ימים.

חרף צמצומו, אפשר לראות קווי דמיון לא מעטים בינו לבין זה של אנה פראנק. בשניהם אפשר לחוש עד כמה רצו הילדות המופלאות הללו לחיות, כמה חוכמת חיים הייתה להן, ובאיזו ראייה רגישה, מפוקחת וחכמה הן הסתכלו על בני משפחותיהן בפרט ועל אנשים בכלל. אצל שתיהן מתחיל היומן ביום ההולדת שלהן, בתיאור המתנות שקיבלו.

מחריד לחשוב שבמציאות ההיא תפוזים, כמה פיג'מות או מעיל קצר, נחשבו מתנה נאותה ומשמחת. הפרטים הללו מעניקים לנו הבנה על אורח החיים של משפחות אמידות בהונגריה, עוד לפני שהגרמנים פלשו אליה, שכן יומנה של אווה היימן מתחיל כחודש לפני בוא הגרמנים. כך למשל אפשר ללמוד מהיומן כי קנייה של אופניים לא הייתה עניין של מה בכך. אווה מתארת איך כל בני המשפחה הצטרפו למאמץ, כל אחד מהם תרם את חלקו, ורק כעבור כמה חודשים, כשהצליחו לחסוך את מלוא הסכום, היא יכלה לקבל את האופניים, ועד אז הלכה מדי פעם לחנות כדי לראות שהזוג הנבחר, אופניים אדומים, עדיין מחכה לה. את כל הפרטים הללו תיעדה אחרי שהאופניים נגזלו ממנה  בצו, כאחת הגזירות שגזרו הגרמנים על היהודים, זמן קצר אחרי שפלשו להונגריה. אווה מתארת ביומנה את  עוצמת הכאב שחשה על אובדנם של האופניים, מספרת איך ביישה את עצמה והסתכנה – היא נאחזה בהם, בכתה, שאלה את הז'נדרמים האכזריים איך יש להם לב לקחת מילדה אופניים שקנתה ביושר.

באותו שלב עדיין לא העלתה בדעתה מה עוד ייגזל ממנה.

היומן מתאר את ההידרדרות המהירה במצבם של היהודים. את השילוח לגטו, ההצטופפות של ארבעה עשר קרובי משפחה וידידים שנאלצו לחלוק חדר אחד (הם הצטוו להוסיף עוד שניים לחדר, אבל לא הצליחו לקיים את הפקודה. גם כך כבר לא היה מקום), את התנאים הסניטריים הבלתי אפשריים, את האיסור המוחלט לצאת מהבית – אלא אם מדובר בגבר עובד כפייה או ברופאים, כפי שהיו כמה מיושבי החדר. (גם תנועתם של אלה בגטו הוגבלה).

בכל פעם נדמה היה שהרע מכל כבר פקד אותם, אבל התברר להם שטעו. את ימי חייה האחרונים של אווה הקטנה נוכל רק לדמיין. איך נרצחה, ואילו עינויים עברה לפני כן.

מה שברור מהיומן, הוא מה שכבר ידוע מזמן, למרבה החרדה והצער: עד כמה לא הבינו הקורבנות מה צפוי להם. אפשר להיווכח מהיומן ביעילותו של מנגנון ההטעיה שבאמצעותו הצליחו הרוצחים להעלות את האנשים הללו, התמימים, החפים מפשע, על הרכבות לאושוויץ. אווה אמנם חשדה שהיא עלולה להירצח, אבל לא ידעה שכך יקרה. היא תהתה מה עלה בגורלה של חברתה מארתה, ששולחה עם בני משפחתה כמה שנים לפני כן לקמניץ פודולסק.

חברתה נרצחה שם באוגוסט 1941, עם 23,000 היהודים האחרים שגורשו "כי לא היו בעלי אזרחות הונגרית". גם על הרצח בקמניץ פודולסק לא ידע איש בוודאות. סבתה של מארתה המשיכה להבריש את החליפה של בנה, בציפייה לשובו. היא גם האמינה שהמגורשים נותרו בחיים, כי מדי פעם הגיעו ז'נדרמים לביתם, כביכול כדי לקחת בגדים ולהביא אותם אל המגורשים…

אווה מתארת כיצד אישה "ארית" (כידוע, כך כונה אז כל מי שלא היה יהודי) שאהבה אותה מאוד, הגיעה אל בית המשפחה והציעה לקחת אתה את הילדה, להסתיר אותה. סבתה של אווה ואמה סירבו. אווה כתבה שדווקא הייתה רוצה ללכת. גם אם משמעות הדבר שלא תראה את בני משפחתה זמן רב, עד שהמלחמה תסתיים וגרמניה תובס. גם אם הוריה וסבה וסבתה לא יינצלו, ורק היא תישאר בחיים. היא כתבה שהיא מוכנה לעבוד קשה. מוכנה לגור בדיר או ברפת, לעשות כל מה שיוטל עליה. "אני זריזה וחרוצה, ולא פוחדת מעבודה קשה," היא כתבה, וסיפרה ליומנה, וכך גם לנו, הקוראים אותו מקץ שנים רבות, על התוכניות שלה. כמה היא רוצה לגדול. איך היא חולמת להיות עיתונאית-צלמת ולהתחתן עם אנגלי.

אבל לא שאלו אותה לדעתה. מהלכי ההיסטוריה המשיכו לנוע במהירות. באושוויץ, שאיש מהם לא ידע על קיומו, כבר הוכנו תאי הגזים והמשרפות.

לא כל בני משפחתה של אנה הגיעו למחנה הריכוז וההשמדה, וזה אולי החלק המחריד ביותר בסיפור החיים שאת סופו אווה לא ידעה, ואנחנו כן: אגי, אמה של אווה, הצליחה להבריח מהגטו את עצמה ואת בעלה השני. הם הגיעו לבודפשט, עלו על הרכבת של קסטנר וניצלו.

בסיומו של היומן מובאים מכתבים של שתי נשים לא יהודיות שעבדו בבית משפחתה של אווה: המשרתת, מארישקה, שאווה נתנה לה את היומן לשמירה, והאומנת שטיפלה באווה, ולפני כן גם באגי. האומנת נוזפת בעצמה על שלא עשתה מספיק כדי להציל את אווה, שאותה, כך היא מעידה, אהבה יותר מכל אדם אחר בעולם. ולא רק על עצמה היא כועסת. גם על אגי. איך יכולת להציל את עצמך ואת בעלך, ולהשאיר את אווה במקום שממנו שלחו אותה אל מותה? היא כותבת.

השאלה ממשיכה להדהד מאז ועד היום, גם אם אין עוד מי שישמע אותה. אגי, אמה של אווה, התאבדה כמה שנים אחרי תום המלחמה, אחרי שבעלה מת ממחלה, ואחרי שדאגה לפרסם את היומן של בתה. למען האמת, אין לנו הקוראים שום זכות לדון את אגי לכף חובה. הרי לא ידעה מה צפוי לבתה.

אבל היה אדם אחר, שאותו אפשר להמשיך ולגנות: רודולף קסטנר, שעל פי מחקרים וראיות ידע מה צפוי ליהודי הונגריה הנשלחים לפולין. הוא ידע על אושוויץ, אבל שיתף פעולה עם מנגנון ההונאה הגרמני. לא מכבר נכתב ספר המחקר החשוב והמזעזע פשעו של קסטנר מאת פול בוגדנור, שמוכיח זאת באמצעות אינספור ראיות, תעודות, עדויות ומסמכים.

אילו ידעו בני משפחתה של אווה על אושוויץ, היו ודאי מרשים לאישה שביקשה להציל את אווה לקחת אותה אליה, למקום מסתור. אולי היו מתאמצים יותר לברוח. ביומן אפשר לראות שהיו מחשבות על גניבת הגבול לרומניה, שלא התממשה, כי איש לא הבין את חומרת המצב. וכן – אילו האומנת ידעה, אילו הבין מישהו מה קורה. אילו הזהירו אותם! המידע היה, אבל לא העבירו אותו אליהם. להפך. הונו אותם בשקרים על כפר בדוי, בתחומי הונגריה, שאליו יישלחו כביכול "כדי לעבוד בשדות". אווה מזכירה אותו ביומנה, בתקווה מהולה בפחד.

אווה היימאן, ילדה תמה, חכמה ויפה, יכלה להינצל ולחיות את החיים שרצתה בהם כל כך. אין מחילה על מותה.

המילים האחרונות שכתבה ביומנה היו: "אני, יומני הקטן, הייתי מניחה אפילו לאותו ז'נדרם פוזל שלקח מאתנו את הקמח שינשק אותי, ובלבד שלא יהרגוני, ובלבד שיתנו לי לחיות! כעת רואה אני, הז'נדרם הידידותי הרשה לה למארישקה שתיכנס. איני יכולה לכתוב עוד, יומני הקטן, דמעות זולגות, אני ממהרת אל מארישקה…"