אחת ההשפעות של ספרות גדולה באמת היא יכולתה "לשחרר" את הקורא מהעמדות החוץ-ספרותיות שאתן הוא מגיע ליצירה. כך למשל, מי שקורא את הספר וזרח השמש של המינגווי אינו יכול שלא להישאב אל מציאות שבה יש יופי מרומם במלחמות שוורים, גם אם מחוץ לספר אותו קורא מתעב את האלימות האכזרית והחד צדדית שיש בהן. ספרות משובחת בוראת עולם שבו היא זאת שקובעת את החוקים, וזה אחד מסודות עוצמתה.

האם הספר סמוך עלי מאת הסופר האורוגוואי מריו לבררו מצליח במשימה? האם למשל הוא שואב אותנו לתוך עולם שבו אפשר "להתאהב" בזונה, או לפחות לחוש, ביחד עם המספר, בקסם שהיא משרה עליו? האם המציאות הספק סוריאליסטית, ספק ריאליסטית שהוא מצייר מושכת לתוכה את הקורא, עד שהוא מוכן להשעות את הספק, להאמין לה, להיות בתוכה?

נראה כי התשובה לכך תלויה מאוד בטעם אישי, שכן ברור שהמוציא לאור האחראי על תרגומו של הספר שלפנינו אוהב מאוד את היצירה ואת הסופר שכתב אותה. באחרית הדבר שכתב אוריאל קון הוא מספר על הוצאה קודמת של ספר אחר שכתב מריו לבררו, ומֵצר על כך שלבררו לא קנה לו אלא קהל אוהדים קטן (אך מושבע). התפעלותו הרבה גם מסמוך עלי גלויה מאוד לעין.

אודה כבר עכשיו כי למרבה הצער, איני שותפה להתפעלות.

תחילתה של הנובלה דווקא משכה את לבי: מוצג בה סופר שנאלץ לקבל על עצמו משימה כמו-בלשית. העורך בהוצאה לאור אינו מתלהב מכתב היד החדש שכתב, ומציע לו דרך אחרת להרוויח את הכסף הדרוש לו מאוד למחייתו: עליו להתחקות אחרי זהותו של סופר אלמוני ששלח לעורך כתב יד יפה להפליא, אבל לא הזדהה בשמו. כדי שההוצאה לאור תוכל לפרסם את הרומן היא חייבת לאתר את אותו סופר לא מוכר. המספר מקבל מקדמה ויוצא לדרך: הוא נוסע לעיר שממנה נשלח כתב היד, ומתחיל במסע חיפושים, לא לפני שהוא קורא את כתב היד ומכיר מיד בגדולתו. ברור לו שבכתיבתו המופלאה אותו סופר אלמוני עולה עליו עצמו בהרבה, כך שהעניין שמתעורר בו גובר.

עד כאן הכול מצטייר ריאליסטי וסביר. הדיאלוגים, העילה לנסיעה, ואפילו מה שמתרחש בדרך למחסוריאס: המספר חומד לצון, וכשצעירה יפה שיושבת לידו נוזפת בו ומסבירה לו שהעישון אסור בזמן נסיעה הוא מעמיד פנים שהוא תייר אנגלי שאינו מבין ספרדית.

רק אחרי שהוא מגיע ליעדו, מוצא בית מלון, עולה לחדר שלו ומתחיל להסתובב בעיר כדי לאתר את הסופר האלמוני, משתנה רוח העלילה והריאליזם נהפך לסוריאליזם: הכול לכאורה מציאותי, אבל יש איזה עיוות מוזר, מין ניחוח של אי סבירות, כל מיני צירופי מקרים שקשה להבינם, כל מיני ספקות משונים שנוגעים בסביבה ובהתרחשויות. האם הוא האורח היחיד בבית המלון? מדוע שלחו אותו להתאכסן בחדר שתקרתו שוכנת ממש מתחת לגג, ששולח אל המיטה אוויר חם "כמו זפת"? לחלק מההתרחשויות יש הסברים ריאליסטיים: כך למשל כשהוא שולח יד לתוך כיס המעיל שלו ומרגיש משהו דביק ואז רואה גם שהיא התכסתה בנמלים, הקורא חש מעין רתיעה: מה קורה כאן? אבל אז מתברר שאלה בסך הכול סוכריות שקיבל ביום הקודם, והן נמסו, ושהנמלים נמשכו אל המתיקות. אז בסדר. ההסברים מתקבלים על הדעת. אבל מה פשר החלומות המוזרים? (ומדוע בכלל להיעזר ב"כלי" הזה? הלא חלומות מעצם טבעם מאפשרים לסופר לתאר כל דבר שהוא, מופרך ככל שיהיה!) ואיך ייתכן שהפתרונות לחידות השונות מגיעים באופן שרירותי? האם הסופר לא הקל כאן על עצמו, עם הדאוס אק מכינה שהוא שולף לקראת סופו של הסיפור? אני חייבת להודות שלא השתכנעתי.

אבל הבעיה העיקרית שהפריעה לי בקריאה הייתה עמדה חוץ ספרותית שהבאתי אתי, ושהספר לא הצליח בשום פנים ואופן לערער: התפיסה שלי על נשים בזנות. סופר, או המספר שהוא מציב כדי לייצג אותו, שמסוגל לתאר את מעשה האונס שהוא עושה באישה-בזנות כאילו יש בו איזה יופי קסום אינו יכול שלא להגעיל ולהרתיע אותי. ולבררו, בניגוד להמינגווי שבקריאת ספריו הצלחתי לגבור על הרתיעה שאני חשה מפני מלחמת שוורים (או דיג), פשוט לא הצליח לשכנע אותי. האונס הוא "חוויה טיפולית ראויה לציון"? האומללה "התעלתה על עצמה וביצעה את אומנותה בשליטה אמיתית, קשובה לקצבים ולדקויות"? לא מתעורר כאן אלא גועל נפש אמיתי ועמוק, שמזכיר לי, למרבה הצער והבחילה, את דף הפייסבוק When he pays (צרכני זנות מספרים שם על חוויותיהם, ציפיותיהם, דרישותיהם ואכזבותיהם מהסחורה שקנו לעצמם: גופה של אישה שנאלצת להיות שם, מסיבות שונות, כולן רעות).

המספר (והסופר?) מפגין את יחסו המיזוגני לא רק בעניין האישה שמוכרת לו את גופה, והוא, נרקיסיסט מבחיל, מעז להתפעל ממנו ולהרגיש בעלות עליו. אותה מיזוגניות נחשפת גם כשהוא מתאר מפגש עם אישה אחרת, ש"שלחה יד במפתיע וסגרה אגרוף של ברזל סביב אבר המין שלי". כמה היא דוחה, מכוערת, ואגרסיבית, כמה הוא נרתע מפניה (וכמה שהקטע הזה דוחה!).

אילו יכולתי להאמין שהסופר מותח ביקורת על המספר שברא, על שקריו המניפולטיביים, על הביקורת הבלתי פוסקת שהוא מותח על כל מי שהוא פוגש, הייתי יכולה להתפעל משנינותו. והוא שנון: "המלצר לא היה זוכה בשום פרס בתחרות על חביבות"; "'את מי?', שאלה, והדגישה את אופיין הבולט של עיניה"; "מאות עיניים חשדניות ולגלגניות נתנו בי מבטים ביקורתיים. כשהוצגתי בתור סופר לאומי מהולל, חשבתי שזיהיתי בכמה עיניים את החשש הסביר שאפתח באיזה דקלום לתפארת אורוגוואי"; "הקשבתי איפוא בהכנעה לסיפור על הקשיים העכשוויים בתעשיית המול"ות בארצנו, כאילו היה זה נושא חדש, כאילו השמן גילה אותו אחרי הרהורים וחקירות מעמיקות, כאילו היתה בארצנו תעשיית מו"לות, כאילו ארצנו היתה ארץ". אכן – משעשע. אבל אין בסיפור שום רמז לכך שהסופר דוחה את הדמות מעליו. שהוא מציג אותה בפנינו כדי שנבין עד כמה היא מגעילה גם אותו. בניגוד, למשל, להומברט הומברט, שנבוקוב, בספרו לוליטה, שופט אותו בתחכום אבל באופן מובהק, הספר שלפנינו, שנכתב על גבו כי "הוא אחד הספרים שכאילו באו לעולם במטרה בלעדית לגרום לנו אושר" אינו מותח ביקורת, אלא "חוגג" את כל מה שהוא מציג בפנינו. לי הוא לא הסב שום אושר.

הוצאת תשע נשמות, לעברית: ארז וולק