על במה קטנה, שהדופן האחורית שלה היא קשתות הקיר של הבניין הערבי שבו שוכן תיאטרון הסמטה, עומד בגבו אל הקהל חייל במדים. מתנוחת הגוף שלו ברור שהוא אורב, מקלע בידו, לאויב שעלול להגיח כל רגע.

האורות באולם כבים. החייל סב על מקומו ומתחיל להסתובב בשטח, צופה דרך הכוונת – עכשיו כבר אפשר לראות שהמקלע איננו אלא גליל קרטון – דרוך, מתוח, מחפש להקדים את מי שקם להורגו. ברקע נשמעים ציוצי ציפורים, קולות של כפר מתעורר. ואז זה מתחיל: קולות של הפגזה, יריות, קרב איום מתרחש לנגד עינינו ולמשמע אוזנינו, החייל מבועת, נלחם, אינו מאבד את העשתונות, יורה, נפצע.

כך מתחילה הצגת היחיד "דו"צ עם רגל אחת בשמים", יצירתם של גדי ויסמן והבמאי אדם יכין, שהועלתה לראשונה בפסטיבל ישראל האחרון, והופקה בסיוע מרכז תיאטרון בובות בחולון ותרומות באתר הדסטרט. אנשים רבים ששמעו על סיפורו של גדי ויסמן החליטו לתרום, כדי לאפשר לוויסמן להמשיך ולהעלות את ההצגה שלו בפני קהלים נוספים על אלה שצפו בה במהלך הפסטיבל. כך תיאר ויסמן את מה שקרה: "בית בפאתי כפר לבנוני, דרוך, ממתין ללא נודע. בדיוק מזגתי קפה לחבר'ה ואז בום! פיצוץ אדיר. אחד החיילים שעמד לידי חטף קליע בכתף, אחר נפל ונפצע אנושות, הסתכלתי למטה וראיתי חור ברגל שלי. הכול התמלא בדם, רעש מחריש אוזניים, המולה מטורפת, פחד מקפיא. בבית החולים התחלתי להבין. טנק של צה"ל ירה עלינו בטעות. שלושה ימים לפני כן נהרגו שנים עשר חברים שלי מהגדוד, כשקטיושה פגעה בשטח כינוס סמוך לגבול."

ההצגה מביאה בפנינו, בעוצמה רבה, משהו מתוך התחושה של זוועת הקרב, הכאוס, אובדן העשתונות, חוסר האונים, הבעתה. זהו מסע תרפויטי של השחקן שפציעתו בקרב שינתה את חייו. לפני כן לא הייתה לו שום זיקה לעולם התיאטרון או למשחק. אחרי הפציעה וההחלמה הגופנית הסתבר לו שאינו מסוגל עוד לחזור לחייו הקודמים. הוא לקה בהלם קרב. בדרך לגן הילדים לשם לקח את בתו בת השלוש, מצא את עצמו נשכב על המדרכה, כששמע קול של אופנוע מתניע. זיקוקי דינור של ערב יום העצמאות שלחו אותו להימלט אל מתחת למיטה. אט אט מצא את דרכו אל ההחלמה: תיאטרון בובות בכלל, וההצגה "דו"צ עם רגל אחת בשמים" בפרט, סייעו בכך. בהצגה, שעולה במסגרת תיאטרון האיל המרקד, הוא משחזר שוב ושוב את מה שחש אז. חי את האירוע. עובר אותו מחדש. נסחף כולו אל הרגעים ההם, נמצא שם, בלי לוותר לעצמו על אף ניואנס, מבעית ומחריד ככל שיהיה.

אבל ההצגה איננה רק מסע תרפויטי, אלא גם – אמנותי. ובזכות זאת היא לוקחת אתה את הקהל, ומאפשרת לו לחוש ולחוות את מה שעוברים חיילים במציאות המטורפת והמסויטת של קרב. מי שהיה שם, ורוב הגברים הישראלים חוו מן הסתם דברים דומים, יכול להיזכר, ומי שלא היה שם, יכול לנסות להבין.

מעלתה הגדולה של ההצגה שהיא נוקטת מגוון דרכים כדי לייצר את התחושה של הקרב, הפציעה, הזוועה. אין כאן התחלה, אמצע וסוף. שוב ושוב מתרחש המהלך הזה של – כוס הקפה, שבריר השנייה שלפני, ואז הגיהינום שפוער את לועו ובולע את המציאות השפויה. הבימוי מגוון ומרתק: ויסמן מפעיל בובה גדולה בדמותו, וכפי שאמרה אחת הנוכחות בקהל בשיחה שמנהל גדי ויסמן עם הקהל בתום ההצגה, "זאת הייתה הבובה הכי חיה שראיתי אי פעם". לרגעים התקשיתי להאמין שזאת בובה. היה ברור שהיא נעה ומדברת בכוחות עצמה, ואפילו הבעות הפנים שלה כמו השתנו. וזאת רק אחת הדרכים שבהן מביעה ההצגה את מה שקרה. ויסמן משתמש למשל בתיבה צה"לית גדולה, שתפקידיה משתנים שוב ושוב: היא המוצב, היא שוחה של האויב, היא מקום מפלט, היא מחסה, אלונקה, מיטה לנוח בה, ולבסוף גם קבר. האמצעים הבימתיים פשוטים, אבל מתוחכמים ומשוכללים בזכות הבימוי והמשחק.

אין בהצגה כמעט טקסט מדובר. רוב ההתרחשות מובנת באמצעות פס הקול: לא רק צלילי הירי וההפגזה המבעיתים, אלא גם – צרצור של צרצרים, קרקור של קרפדות, נביחות כלבים רחוקות, קולו של מואזין שקורע בבת אחת את צלילי הטבע ומאיים בתחושה שאנו נמצאים בשטח מסוכן. גם הבעות הפנים של השחקן מבהירות היטב את המתרחש. יש משהו צ'רלי צ'פליני באופן שבו הוא מביע רגשות – הנה הוא יושב לו, מפצח גרעינים, נהנה מהשלווה, הנה הוא שותה קפה, פונה אל חבריו הנוכחים-נפקדים, מדבר אליהם בחביבות של יום יום, וכבר – קולות הנפץ האיומים, הצורך להתגונן, הבהלה, הפציעה.

את המסוק שאמור לפנות פצועים מייצג השחקן פעם אחת בתנועות של כף היד, ובקולו, ועל פניו – ההקלה, הנה מגיעה ההצלה, ואז – אי הבנה: מדוע המסוק חולף על פניו ומתרחק? והנה שוב הקלה: המסוק שב ומתקרב. את כל אלה הוא עושה כמעט בלי אמצעים. רק הוא על הבמה, בגופו, בפניו, בידיו.

בשיחה שבתום ההצגה סיפר גדי ויסמן כיצד הוא נעזר בה כדי להגיע אל לבם הלומי קרב ופדויי שבי מאושפזים, חלקם כבר עשרות שנים, וכיצד הוא משתמש בבובות הגדולות שהוא יוצר כדי לעזור בטיפול גם באוכלוסיות אחרות, למשל – אלה של נגמלים מסמים. הבובות פותחות את לבם ומאפשרות להם להביע מצוקות שהמילים אינן קיימות כדי לספר עליהן.

הצגות נוספות יעלו ב-16 ביוני ב-20:30 וב-17 ביוני ב21:00, בתיאטרון הסמטה.