בהקדמה לנובלה פייר וז'אן מובאת מסה קצרה של הסופר. גי דה מופסן פונה אל קוראיו, ליתר דיוק – אל המבקרים שעתידים לכתוב על ספרו, מציג בפניהם את השקפת העולם שלו על כתיבה, ובעצם מפציר בהם לקרוא את יצירתו "כפי שהיא", לא לשפוט אותה בכלים שאינם מעניינה, כי לא ייתכנו אמות מידה קבועות וכללים אחידים ליצירות שונות כל כך: "אם דון קיחוטה הוא רומן, האם גם האדום והשחור הוא רומן? אם הרוזן ממונטה קריסטו הוא רומן, האם גם בית המרזח הוא רומן?" וממשיך ומונה יצירות שונות מאוד באופיין – של גטה, זולא, דיומא, ותוהה: "איזו מבין היצירות הללו היא רומן? מהם אותם כללים מהוללים?"

הוא קובע כי מבקר ספרות ראוי לשמו "צריך לחפש דווקא את היצירה שהכי פחות מזכירה רומנים שכבר נכתבו," ולעודד את מי שכותב "אחרת" מהמקובל.

גם אל הקוראים שאינם כותבים ביקורות הוא פונה, ומסביר מדוע קורא אינו אמור לחפש בספר רק את מה שמשביע את רצונו מלכתחילה. שעליהם לבקש מהאמן "תן לי משהו יפה בצורה הנראית לך, בהתאם למזג שלך," ולא לבקש את המוכר והידוע מלכתחילה.

את המסה הוא פותח בנימה אפולוגטית: "אין בכוונתי כאן ללמד זכות על הרומן הקצר שלפניכם", אבל חותר כדי להגיע אל העיקר מבחינתו: מסביר את ערכה האמנותי של כתיבה שמתבססת על ניתוח פסיכולוגי. כתיבה כזאת מתבססת על מעשיהן של הדמויות, המעידים על טיבן הפנימי. במקום שהסופר "יסביר" לקוראיו מה אופייה של הדמות, הוא מניח לה לפעול, וכך הקורא מבין את פנימיותה. הסופר "צריך איפה לכתוב את יצירתו במלוא המיומנות ותחת מסווה של פשטות כה רבה, שלא יהיה אפשר להתחקות אחת תכניתו ולחשוף את כוונותיו." הוא אינו נשען רק על טווית "החוט הבודד הידוע בשם 'עלילה'".

מוזר לחשוב שמופסן (1850-1893)  נדרש להסברים כאלה על כתיבה ועל ספרות. מסתבר שמה שכיום נראה מובן מאליו – כתיבה שאינה מתמקדת בעלילות גבורה והרפתקאות אלא ב"סיפורם של הלב, הנפש והשכל במצבם הרגיל" הייתה פעם חדשנית, ואפילו מהפכנית.

אל  המסה העדפתי להגיע רק אחרי שקראתי את הנובלה עצמה, אף על פי שהיא מוצגת בפתח הספר. "פייר וז'אן" כתוב היטב, על פי כל קנה מידה. מופסן "מתנער" אמנם במסה שלו מהצורך בעלילה, ואכן אין בסיפור המעשה שום הרפתקאות יוצאות דופן, אלא הוא נוגע בחיי היומיום של משפחה בורגנית, ובכל זאת – נוצרת עלילה, מתעורר מתח, נחשפת חידה שמהלכי גילויה מסקרנים. עניינה – חיי הנפש של ארבעה בני משפחה שרובם אינם ערים לסוד אפל המצוי בבסיס קיומם. מה יקרה אם ייחשף?

גי דה מופסן נשאר בתודעה בעיקר בזכות סיפורו המפורסם ביותר, "המחרוזת". שמתנהל במחוזות דומים: עולמם של בני מעמד הביניים הצרפתיים, התשוקות החומריות, עניים שמקנאים במי שגורלם הכלכלי שפר עליו, ומשתוקקים אם לא להתעשר, לפחות להתחזות לעשירים ולהרשים את זולתם. כידוע לכול − בסופו של  "המחרוזת" חל מהפך,  ושורותיו האחרונות שופכות אור מפתיע על כל מה שקדם להן. "המחרוזת" הוא דוגמה מובהקת למה שמכונה "סיפור פואנטה": בדיעבד הקורא מבין רמזים רבים שפוזרו לאורך הסיפור (כמו שנהוג לעשות בסיפורי מתח בלשיים!), והסוף מבטא מסר ברור שהקורא אמור להסיק. (בסיפור "המחרוזת" אפשר לסכם את מוסר ההשכל בפתגם מהמשנה – "איזו העשיר? השמח בחלקו!").

למרבה ההקלה, הנובלה פייר וז'אן  אינה מנסה לחנך את הקוראים, ולא ללמד אותם לקח. החשש שמא גם כאן תחול תפנית מפתיעה התבדה. הסיפור מתקדם לאטו, אנו נקשרים אל הדמויות, במיוחד אל זאת של פייר, הקורבן הנענש על פשע שלא הוא ביצע, ועם זאת אנחנו מביטים בהן מהצד, ולצד האהדה שאנו חשים, אנחנו יכולים גם לגחך. מופסן מתאר אותם באהדה מהולה בביקורתיות משעשעת.

יש לציין לטובה את התרגום של רמה איילון, שגם הוסיפה פתח דבר. העברית מאפשרת ליהנות מכתיבתו של מופסן, מהתיאורים היפהפיים של הנוף הכפרי, הנמל, ההפלגות בסירת הדיג. כל אלה מעניקים עונג צרוף.