מה עומד במרכז הסרט "הקיר" שזכה בפרס הראשון בפסטיבל דוק אביב 2017? האם זה הכותל המערבי, שבקרבתו הסרט צולם? גירושיה של היוצרת, מורן איפרגן, שביימה את הסרט וצילמה אותו? ואולי יחסיה עם בני משפחתה, הגרוש שלה, אמה, חברתה הטובה ביותר, דודתה?

יוצרת הסרט נקטה תחבולה מרתקת: ישבה לה בשקט במשך כמה חודשים ברחבת הכותל בירושלים, צילמה מה שראתה − מסתבר שיש שם אינסוף התרחשויות − והצמידה פס קול שאין לו לכאורה שום קשר למה שרואים. רק פעם אחת צילמה שיחה שניהלה עם אישה שמוצאת את פרנסתה ברחבה, במכירת חוטים אדומים שאמורים להביא ברכה לעונדים אותם. השיחה עם אותה אישה משתלבת היטב עם כל השיחות האחרות, שבהן איננו רואים את הדוברים. מתועדת בה אישה ססגונית, משעשעת ומעניינת. כמו כל הנשים האחרות שאתן איפרגן מדברת, גם היא מנסה ללמד אותה משהו על החיים.

השיחה המוקלטת הראשונה מתנהלת עם אישה אחרת, מישהי שנוהגת להגיע לכותל כדי לשכנע נשים לשמור על הלכות נידה. שומעים אותה מסבירה לאיפרגן מה בדיוק עליה לעשות לפני המקווה, איך היא אמורה לבדוק את איבריה האינטימיים, ומדוע האיפוק ייטיב אתה: זה כמו שאם כל הזמן אוכלים שוקולד, בסוף כבר לא מתחשק, מסבירה אותה אישה, ואיפרגן ממלמלת – גם ככה כבר לא אוכלים שוקולד…

כך בעצם היא מספרת את סיפור הפרידה שלה מבעלה: עם כל שיחה מוקלטת שהיא מעלה, נוסף פרט על חייה. בתחילת הסרט היא מדברת עם בעלה בטלפון ומציעה לו לכתוב למענו פתק ולתחוב אותו בין הסדקים, כנהוג. מה אתה רוצה לבקש, היא שואלת, והוא מבקש שתכתוב מה משאלתו: ששלושתם, היא והוא ובנם, יצליחו לחיות ביחד באושר, כמשפחה. מיד אחרי כן רואים את אנשי התחזוקה והניקיון של הכותל מגיעים, מסירים את כל אלפי הפתקים, אוספים אותם בעזרת יעה גבוה, ועורמים אותם לתוך שקיות אשפה.

מוכרת החוטים האדומים מבררת עם איפרגן מדוע אינה רוצה עוד ילדים. היכן הילד שלה עכשיו. מי מטפל בו. בהמשך, בערב יום הזיכרון, משוחחת הבמאית עם קרובת משפחה שלה, כנראה דודתה, ומספרת לה על הפרידה מבעלה. הדודה מתייפחת. "את אמורה לנחם אותי," איפרגן ממלמלת, וזאת אחרי שהיא מנסה לשכנע את הדודה שהיא בסדר, שטוב לה. היא הולכת לגור בשכונה שגרות בה משפחות. הדודה לא קונה את הבשורה: "בכל שכונה יש משפחות!" כן, יהיו לה מקרר ומכונת הכביסה. היא תיקח אותם אתם, לדירה החדשה. "ומה אתו?" הדודה נחרדת.

שיחותיה המוקלטות עם חברתה הן מופת של שנינות וחוכמת חיים. החברה משאירה אצלה במשיבון מונולוגים ארוכים, מבדחים, נוגעים ללב ומרגשים. אפשר לחוש באהבה ובקרבה הרבה השוררות ביניהן, ולחוש כאילו החברה כאן, אתנו, דמות מלבבת וברורה, שיש לה תפקיד נוסף: היא רווקה תל אביבית, שמייצגת את העיר ואת ערכיה, ועם זאת יש בה געגוע אל מה שאפשר לדבריה למצוא בירושלים: דתיים ששקועים בהרהורים רוחניים. לפעמים, כך היא מספרת, היא רואה בתל אביב איזה יאפי בחולצה לבנה, והיא מתרגשת מהמחשבה שהוא מהרהר, עד שמתבהר לה שלא, זהו סתם עוד יאפי, אמנם בחולצה לבנה.

בשיחה שאחרי הקרנת הסרט בסינמטק, נשאלה מורן איפרגן אם יהיו לדעתה אנשים שהסרט יקומם אותם. השואל אמר במפורש שלצערו נראה לו שאין סיכוי שזה יקרה, כי, כך רמז, יש משהו פשרני בסרט, משהו זהיר מדי – לטעמו. איפרגן הסכימה אתו, והסבירה שאכן לא רצתה להגחיך את האנשים שצילמה. היא חשה שחדרה לפרטיותם, גם אם עשתה זאת במקום פומבי, ובכלל, היא באה מהדת. אמנם שינתה לחלוטין את דעותיה ועמדותיה, אבל בהחלט לא התכוונה לפגוע באיש, אם כי היו דברים שמתחה עליהם ביקורת גלויה: למשל, על השלט האומר כי שירת נשים אסורה ליד הכותל.

המראות שאיפרגן מביאה בפנינו מרתקים. החל בנשים הפוקדות את הכותל ונסוגות ממנו לאט, בזהירות, בצעידה לאחור, כמו שמתרחקים כנראה מהוד מלכותו של מישהו ובנערות הדתיות המרקדות באדיקות, וכלה בטקס צבאי של פלוגת טירונים הניצבים בחי"ת צה"לית מסודרת, עומדים דום ונוח ודום ועונים בצייתנות למפקדיהם בקריאות הנדרשות. "כן מפקדת הפלוגה," הם שואגים, ולרגע הצופה התבלבלה: מפקדת? אמנם כך. אישה צעירה שתנועותיה נראות כמו פרודיה על גבר מסוקס עומדת מולם, צווחת בקול עמוק ובז'רגון צבאי, שואגת אליהם את מה שנקרא בצבא שיחת מוטיבציה וערכים, עד שהיא מפנה את מקומה למפקדים האחרים, הזוטרים ממנה בדרגה.

אז האם יש קשר בין המראות לפס הקול? בהחלט כן. חורבן הבית של הבמאית מלווה את המראות של התגברות הדתיות והלאומנות בחברה הישראלית. הקשר האודיו-ויזואלי בין השניים מרתק.