"הספר מלכוד 67 מככב כבר זמן רב ברשימת רבי המכר, הן בידיעות אחרונות והן בהארץ. האם הדבר מעיד שרבים לא רק קנו אותו, אלא גם קראו, ומעניין יותר – הפנימו את מסריו? האם הגיע לא רק לידיהם של קוראים מהשורה, אלא גם אל אלה שביכולתם לשקול את הרעיונות (וההצעות הפרגמטיות!) המובעים בו, וליישמם?"

את הפתיח שלעיל כתבתי לפני כמה ימים. אמש התפרסמה  הביקורת של אהוד ברק  על הספר. הרשומה שלי חיכתה לתורה, אבל דבריו של אהוד ברק, המקעקעים חלקים נכבדים בספר מלכוד 67, מרתקים, ומצריכים בלי ספק קריאה מחודשת שלו. האם הלכתי שבי אחרי הטיעונים הסדורים והרציונליים של גודמן, שעל פי ברק אינם אלא "אידיאולוגיה ימנית" מוסווית? האם אפשר אם כן להסיק שהספר בעייתי יותר מכפי שנדמה בקריאה לא מושכלת?

להלן המשך הרשומה, כפי שנכתבה לפני שקראתי את דבריו של ברק:

מיכה גודמן, היסטוריון וחוקר העוסק בפילוסופיה יהודית, מנסח בבהירות כמעט סכמטית את מה שלכאורה ידוע לכולנו. הוא מתאר את פניו השונות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ועושה זאת כמו מרצה מיומן, שמיטיב לפשט עניינים מורכבים וסבוכים.

כדי לשכנע אותנו באפשרויות שהוא מציע לקראת סופו של הספר, טווה גודמן את טיעוניו בסבלנות וביסודיות, שנועדו למנוע כל אפשרות של סתירה או הפרכה של דבריו. הוא מתאר את הדיכוטומיה בין "הימין" ו"השמאל" הישראלים, ומראה כיצד מערכת היחסים הרגשית שיש לנו עם דעותינו מונעת מאתנו לחשוב באופן רציונלי. הוא עוקב אחרי התהליכים ההיסטוריים שיצרו לא רק "שמאל" ו"ימין", אלא גם את שורשי המלכוד הרגשי של הפלסטינים ושל היהודים הישראלים. כך למשל הוא טוען כי הרגש הדומיננטי של הישראלים הוא פחד, ושל הפלסטינים – תחושת השפלה, ומראה כיצד הרגשות הללו מזינים ומעצימים אלה את אלה. בפרק מרתק במיוחד מתאר גודמן את התפניות העמוקות, למעשה – את המהפך – שעברו על הימין והשמאל הישראלי, איך הימין התרחק מתורת ז'בוטינסקי, והשמאל – מהסוציאליזם, ומסביר מדוע זה קרה. הוא מראה מה עשתה ההתנתקות לימין, והאינתיפאדה לשמאל, ואיך כל אלה מתקשרים למחאה החברתית של 2011 ולמשמעויותיה העמוקות. הוא מוכיח שוב ושוב כיצד בעצם כולם צודקים: ימין ושמאל, יהודים ופלסטינים, דתיים וחילונים. האם יש בעיה ביטחונית, שבגללה אסור לישראל לסגת מיהודה ושומרון? כן! האם יש בעיה מוסרית בהמשך השליטה הישראלית ביהודה ושומרון? כן, בהחלט! שהרי "מדינת ישראל מחולקת לשתיים. ישראל הדמוקרטית מגיעה עד הקו הירוק, ישראל הלא דמוקרטית נמצאת מחוץ לקו הירוק". והכיבוש משחית לא רק משום שהוא מעוות את מידותיהם של החיילים הישראלים הנדרשים להיות במגע עם אוכלוסייה אזרחית, אלא מעצם טבעו, שכן כל אזרח בעם ששולט על עם אחר הוא שותף מלא לאי המוסריות של הכיבוש, ולכן "הכיבוש עצמו הוא שחיתות". העניין חמור במיוחד כשזוכרים עד כמה הזהות היהודית מתבססת על ריסון הכוח "כתחליף לעולם שבו החזקים שולטים בחלשים" ועד כמה היא שואפת "לייסד עולם שבו החזקים מצווים על חמלה ורגישות כלפי החלשים". האם הפלסטינים צודקים בתחושת העוול האיומה שהם חשים? כן. האם ליהודים יש זכות למדינה ריבונית שיש בה רוב יהודי? כן. האם הפלסטינים יסתפקו בנסיגה לגבולות 67? לא, במוקד הזיכרון שלהם עומד הגירוש של 48. האם הם צודקים? כן. האם אפשר לצפות מהישראלים לסגת מכל השטחים ולסמוך על הסכם שיבטיח שלום, "כי אלוהי ישראל" יגן עלינו, או, לחילופין, אומות העולם יעשו זאת? לא ולא!  "ציונות היא האמונה שיהודים יכולים להישען על עצמם בלבד ולבטוח בעצמם בלבד". האם "הכיבוש" הוא המקור היחיד לסכסוך ההיסטורי? לא. ולא רק משום שהפלסטינים, וסיבותיהם עמם –גודמן מונה ומתאר אותן בלי לחמוק משום היבט − דחו פעם אחר פעם את ההסכמים שהוצעו להם.

גודמן מתאר את העמדות ההלכתיות (הסותרות) בעניין נסיגה מהשטחים ומסביר מדוע הדיון ההלכתי "אינו מקביל לדיון הביטחוני, אלא הוא התוצר שלו".

אחת האבחנות המרתקות שגודמן עושה היא כי "האנשים שבשטחים הם אנשים שחיים תחת כיבוש, אף שהאדמה שהם יושבים עליה אינה כבושה." (הוא מסביר ומפרט מדוע).

מסקנתו היא "שכולם צודקים, ומכיוון שכולם צודקים, כולם ממולכדים". עם זאת, ולמרבה ההפתעה, גודמן מציג רעיונות שאמורים לתת מענה לשני הצדדים, ליהודים הישראלים ולפלסטינים. רעיונותיו מעשיים מאוד. הוא נשען על מתווה יגאל אלון ועל רעיונות שהעלה הנרי קינסינג'ר, ומשכלל אותם לכדי צעדים אופרטיביים שעשויים, לשיטתו, להעניק לנו, יהודים וערבים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, תקופה משמעותית של רגיעה. רעיונותיו חותרים תחת הייאוש וחוסר התוחלת שחווים ישראלים יהודים, ימנים ושמאלנים כאחת, כל צד מסיבותיו: אלה הפסיקו להאמין בעם (בעקבות ההתנתקות), ואלה הפסיקו להאמין בשלום (בעקבות האינתיפאדה והסרבנות הערבית העקבית להסכמי שלום כולל, שיכללו ויתור על זכות השיבה והכרה בקיומה של ישראל כמדינה יהודית).

"הפלסטינים עומדים מול הישראלים ומזהים קולוניאליזם אירופי. הישראלים עומדים מול הפלסטינים ומזהים אנטישמיות אירופית." שני הצדדים חווים את עצמם כקורבנות, והתחושות הללו אינן מותירות מקום לאמפתיה ולהבנה, מסביר מיכה גודמן. הוא מראה כיצד מדינת ישראל הוקמה בזכות הוויתור של מייסדיה על האידיאלים שנראו להם מהותיים, כי בלי פשרות (על סוציאליזם, על ההפרדה בין דת ומדינה, על התיישבות בכל חלקי הארץ) היא לא הייתה קמה. לטענתו הם "הקריבו כמה מהחלומות שלהם", וגם כיום יש לנהוג באותה דרך, שרק היא תוכל להביא לרגיעה.

מה פרטי הדרך שהוא מציע אני מזמינה את מי שטרם קראו את הספר לברר בעצמם. גודמן מיטיב ממני לשטוח את טיעוניו.

עד כאן הרשומה המקורית.

אהוד ברק, בביקורת רחבת הקף ומנומקת שכתב על הספר, מסביר מדוע המלכוד המתואר בו אינו מדויק ומדוע גודמן טועה בכמה טיעונים מהותיים.

למי שאין גישה לעיתון הארץ, הנה דבריו של אהוד ברק, ישירות מפיו: