"זה היה פשוט יוצא מהכלל" מעיד המספר בגוף ראשון בתחילתה של הנובלה זיכרונותיו של חבר. הוא מתאר כתב יד שהגיע אליו – אלמנתו של מכר הביאה לו את הדפים שמצאה בעיזבון של בעלה. אף על פי שלא התלהב לשקוע בקריאת הזיכרונות הללו, הוא נלכד בקסמם ונסחף לקרוא אותם.
סופר המעיד על סיפור שהוא עצמו כתב, למעשה, עלול להסתכן: האם קוראיו יסכימו אתו? האם יתפעלו מהכתיבה שהיא, בעצם, שלו עצמו?
כותב הזיכרונות פורש בכתב היד בקצרה את סיפור חייו העלובים ואת הפער הבלתי נתפס בין עולמו הפנימי העשיר, לבין מראהו האומלל והמציאות הדלה שבה התנהל, עד מותו. כלפי חוץ הוא מנהל חשבונות קשה יום שנשא כמעט בכפייה אישה שאינו סובל. בתוכו פנימה הוא איש רוח והגות, אדם ששקוע כל העת בעולמו העשיר, המגוון, הסמוי מן העין. הכול, כולל הוריו ובמיוחד אמו, סבורים שהוא אידיוט מושלם, מזלזלים בו ובזים לו, ואין להם מושג עד כמה הוא עצמו מזלזל בהם ובז להם, כמה כולם נראים לו וולגריים, טיפשים, דלי מחשבה ומכוערים.
אשתו היא הקורבן הראשי שלו, כפי שהוא בעצמו מודה. הוא רוחש לה טינה. כל מה שיש בה וקשור אליה מעורר בו גועל, ובדרכו הפסיב-אגרסיבית הוא חי אתה רק לכאורה, ובעצם הוא כל הזמן מנותק ממנה, שקוע בעצמו, במחשבותיו ובהזיותיו הארוטיות והפילוסופיות.
השתקעותו הפנימית, האילוף שהוא מאלף את עצמו להתרכז בעולמו הפנימי, מזכירים במידה מסוימת את הסיפור "ההתערבות" של צ'כוב: עורך דין מתערב עם ידידו הבנקאי ומבקש להוכיח שמאסר ממושך עדיף על פי עונש מוות. כדי להוכיח את צדקתו הוא מחליט לחיות חמש עשרה שנה בבידוד מוחלט. כל הקשר שלו עם העולם יתנהל באמצעות מכתבים חד צדדיים לבנקאי, שיספק לו את כל צרכיו. צ'כוב מתאר את התהליך שהמתבודד עובר, את השתנותו מאדם שמחפש בעיקר הנאות והסחות דעת למי שהולך ושוקע בלימודים ובהתפתחות רוחנית.
"חמש עשרה שנים התבוננתי בעיון בחיי העולם הזה… בספריכם קניתי חכמה. כל מה שיצרה המחשבה האנושית ללא לאות… נדחס בגולגולתי לפקעת קטנה. אני יודע שאני חכם מכולכם," כותב עורך הדין לקראת סופו של הסיפור.
גם בנובלה שלפנינו האיש משוכנע שהוא חכם ומשכיל הרבה יותר מהסובבים אותו. "חייתי רק דרך המחשבות," הוא כותב.
וכאן אולי המקום לקריאה ביקורתית ומפענחת: האם מי שקורא את הנובלה אמור להאמין לעדותו של מי שכותב את הזיכרונות על עצמו ועל זולתו? האם מעשיו והתנהגותו עומדים בקנה אחד עם הראייה העצמית שלו, ועם פסיקותיו הנחרצות על אודות כל האנשים הסובבים אותו?
בעיניו כולם, ממש כולם, מכוערים, מזויפים ושליליים: אמו בוגדנית, תוקפנית וגסה. אביו אטום. חמיו רודפי בצע. אשתו אפרפרה וקולנית. בליל הכלולות הוא מקריא לה טקסט של פסקל, ואז נרדם, וכך מבהיר לה שלעולם לא יעניק לה את מה שהיא רוצה: קרבה גופנית, אהבה, ילדים, משפחה. כל אלה נבצרים ממנו. הוא נשלט על ידי חלומות בהקיץ על נשים מיתולוגיות שהאישה שלצדו לעולם לא תוכל להשתוות להן. הוא חש אכזרי (והוא אכזרי!). בית ילדותו איום ונורא. החדר שאמו מצאה לו למגוריו בפריז מזעזע מכל בחינה שהיא. השכנים שלו מחרידים אחד אחד. השופט שאל אולם השיפוט שלו הוא נקלע, אחרי הדרמה הגדולה והיחידה שמתרחשת בחייו, מכוער ברמות בלתי נסבלות. ואטום. ורע. ואדיש. המשוררים שאת צילומיהם הוא רואה מוצגים בחלון ראווה, "בין רקדניות במחווה ארוטית" מציגים את עצמם "מגוחכים בתנוחתם המלומדת" ואחד מהם "מאופר המציג חיי נצח בני חלוף". נראה שלא רק הכותב בז לזולתו, אלא גם הסופר, מירבו, פוקח עין צינית כשהוא מביט בעמיתיו היוצרים (ובבבואת עצמו?), לועג לשאיפותיהם וליומרותיהם.
האם העולם כולו דוחה ובלתי נסבל עד כדי כך, או שהדמות שעומדת לשיפוטנו המוסרי היא דווקא זאת של המספר?
אם בוחנים את המספר לעומק אין בררה אלא להבין שכן, העולם שהוא מצייר אכן נורא. המספר הוא באמת האדם היחיד שמפגין רגשות אנושיים כלשהם: הוא שם לב למצוקתם של בעלי חיים, חש בכאבם ומזדהה אתם. הוא משתדל מאוד לשמור על מצפון נקי, גם בסיטואציה שבה הוא מבולבל, אבוד ופוחד פחד מוות. הוא מזועזע עד עומקי נשמתו מעוולות שהוא עד להן: עוני מחפיר, סבל שאין לו שיעור.
"אנחנו מקשיבים רק לאלה שמחוקקים חוקים. והחוקים תמיד נגדנו!" טוען מירבו מפיה של אחת הדמויות בסיפורו. ופתאום מה שנכתב בתחילת המאה (הסיפור ראה אור בתוך קובץ ב-1919) נעשה רלוונטי ומשמעותי, וכמו פונה אלינו הקוראים, מקץ כמעט מאה שנה, וקורא אלינו: אם כך לא הרבה השתנה מאז.
באחרית הדבר לנובלה נכתב כי זיכרונותיו של חבר ראתה אור בתקופה של פרשת דרייפוס, ופורסמה חודשים אחדים אחרי אותו "אני מאשים" ידוע של אמיל זולה. מעניין לבחון אותה לאור התקופה ההיא ולהבין את תחושת העוול ששררה כנראה בחוגים מסוימים, והשתקפה אצל מירבו. הנובלה מרתקת מכל בחינה שהיא, וכן, אפשר בהחלט לשוב לתחילתה, להצטרף אל הקביעה ולהסכים אתה: "זה פשוט יוצא מהכלל!"
Mirbeau, Octave, Les Mémoires de mon ami
לעברית: רותם עטר
נראה לי הגיוני שהתבודדות הולכת יחד עם העמקה , הרחבת אופקים, ואיזשהי התעלות/התעמקות רוחנית. התבודדות מגנה על האדם מהפייסבוק ומשאר ביטויי התרבות הנגישים מדי ואולי אף השטחיים. ואני מאמינה שהאתגר הוא אכן התמודדות עם קורטוב התבודדות בחיים – כזה שיאפשר התפתחות תוך כדי קריאה וכתיבה ובמיוחד התכתבות עם אלו שכבר קראו וכתבו. אך איני עומדת ביהירות ובהפקרת המחוייבות לאחרים סביבנו, שהולכת איתה. מבחינה זו אני שואלת את עצמי האם התבודדות כזאת אפשרית במנות קטנות, במידתיות? כך שניקח ממנה מעט ונותיר את עצמנו גם לרשותו של הזולת, הזקוק לנו? אני רוצה להאמין שאפשר אך עדיין, מודה, שלא פיצחתי את הקוד להיתכנות של המתכון הזה.
אני שמחה שהרשומה על הספר עוררה בך הרהורים על חייך בפרט ועל התנהלות כולנו בכלל. תהיותייך מעניינות. לדעתי ההתבודדות של הדמות המתוארת מוגזמת ולא מומלצת…