מוזר לצפות בסרט "דניאל בלייק" בבית התרבות בסביון. בדרך אל אולם הקולנוע היפה כל כך – כולו עץ בהיר, כיסאות נוחים ומרווחים  מרופדים בתכלת – חולפים על פני בתי הטירות של היישוב: המדשאות הגזוזות, רחבות ידיים שבקדמת כל בית (אילו מרחבים מסתתרים מאחוריהם? אין לדעת), פאר ועושר ניכרים וגלויים מכל עבר. והקהל שבאולם – אנשים מבוגרים, מיושבים בדעתם, שבאו לספוג מעט תרבות, או בידור, לצפות בסרט שהמבקרים גמרו עליו את ההלל וגם הציבור מביע את ההתפעלות ממנו. "אחד הסרטים הנוגעים ללב והמרגשים (ועצובים) שראיתי. הייתי שולח אליו לצפיית חובה את כל עובדי המגזר הציבורי בישראל. לכו לראות!"; "סרט אמיתי, כנה, מרגש, אפילו יותר מסרט, החיים!"; "מצוין, חזק, נוקב, רגיש עם קורטוב של הומור, עצוב. אטימות הרשויות וחוסר הרצון לעזור בלשון המעטה עקב נהלים 'נותנים בוקס בבטן' וחומר למחשבה על מה היה קורה אילו הייתי נקלעת לסיטואציה של שני הגיבורים ועל החיים בכלל הן באנגליה הן בישראל…" כתבו צופים באתר serert.co.il. "אני דניאל בלייק" זכה לפני שנה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. (זוהי זכייתו השנייה של הבמאי האנגלי קן לואץ', בן השמונים ואחת).

מוזר לצפות בסרט על רעב, עוני מחפיר ומצוקה קיומית במקום שבו השובע גלוי כל כך. הקהל ישב מרותק. מדי פעם אפשר היה לשמוע נשימה נשנקת. וכשהאורות עלו הפטירה מישהי מאחורי "איזה יופי."

יופי הוא כמובן עניין שנוי במחלוקת, והוא טמון בעיני המתבונן. כשם שאנשים נהנים לטייל באזורים העניים בהודו, שם אפשר לראות קטועי אברים זוחלים בבוץ וצואה של פרות (לא הייתי, רק שמעתי דיווחים) ולחוש התפעלות מהאותנטיות של המקום ומהחוויה שהם חווים, כך אפשר כנראה גם לסכם "איזה יופי" על סרט שמספר לנו על מצוקה בלתי נסבלת של עניים, לא בעולם השלישי, אלא באנגליה. שני גיבורי הסרט נאבקים נגד הבירוקרטיה שזוממת, כך הם חשים, לרמוס אותם. לא נוהגים בהם כבאזרחים שווי זכויות, אלא כאילו הם טפילים שמנסים לרמות ולגזול מהממסד הטבות.

בעולם שהסרט מתאר יש שתי קבוצות של אנשים: בצד האחד האזרחים הרגילים, שכולם טובי לב, נדיבים, אכפתיים, מפגינים ערבות הדדית, רואים את הזולת ועושים הכול כדי לעזור לו, ובצד האחר − עובדי ציבור קשוחים, מרים ומרושעים. האזרחים הרגילים מושיטים יד ומסייעים בכל הזדמנות. הפקידים מכשילים את הנזקקים לשירותיהם, לוכדים אותם בסבך בלתי אפשרי של תביעות בירוקרטיות ותקנות שאי אפשר לעמוד בהן. הם מייצגים את המדינה. את החוקים. את הממסד. את אטימותו ועיוורונו.

סביר להניח שהעניים המתוארים בסרט הם אלה שהצביעו הצבעת מחאה ל brexit (חלקם בלי להבין באמת מה פירושה ולמה היא תביא!) − בעד היציאה מהאיחוד האירופי. אמריקנים דומים להם העלו לשלטון את דונלד טראמפ, ובני דמותם הצרפתים הצביעו כנראה למרי לה פן. אלה אנשים שקצו בממסד. בכוחו. בעוצמתו, ובפערים החברתיים הבלתי נסבלים בין העניים הרבים כל כך, לעשירים המעטים כל כך, שרוב ההון מצוי בכיסיהם.

קן לואץ' מציג בסרט את הייאוש העמוק של העניים המערביים הללו. את הציניות שהם מפתחים, כמנגנון הגנה. את התחושה של אובדן הדרך, שוודאי תוביל, במוקדם או במאוחר, לאלימות.

ולא רק של העניים המערביים נגד העשירים בארצותיהם. כי ברור שהחלוקה המעוותת קיימת בעולם כולו, וקשה להאמין שהמערב העשיר יוכל להתמיד בניצול הבוטה שהוא מנצל את המשאבים העולמיים. טביעת הרגל האקולוגית, שהיא ניסיון לכמת ולמדוד את שטח האדמה וכמויות המים הנדרשים כדי לספק את הצרכים ולקלוט את חומרי הפסולת של אוכלוסיות שונות, מצביעה על הבזבזנות הבלתי נסבלת של העולם המערבי. אנחנו לוקחים לעצמנו את מרב המשאבים, וגוזלים אותם משאר אוכלוסיית העולם. וכל מי שמפוכח יכול להבין שעוול כזה לא יוכל להימשך לצמיתות. בשום מקום. ודאי שלא במציאות של "הכפר הגלובלי" שבה כל אחד יכול להציץ ולראות את הגינה של שכניו, גם של אלה שנמצאים בצדו השני של כדור הארץ.

האם "אני דניאל בלייק" סרט טוב? הוא מצליח בהחלט להביע אמירה חברתית נוקבת, אם כי בחלקו האחרון יש "נפילה": כדי לוודא שהצופים הבינו את מה שרצה לספר להם, מכניס הבמאי את הדברים לפיה של אחת הדמויות, שפונה לכאורה אל היושבים בכנסייה ובעצם – אלינו, אל הקהל היושב באולם, ו"מסכמת" את המסר בדיבור ישיר: תוספת מיותרת לחלוטין. יחד עם זאת, הסרט בהחלט נוגע ללב, לא מעט בזכות שני השחקנים הראשיים שמעצבים דמויות אנושיות ואמינות.