תחילתו של הספר גיבור מזכירה בסגנונה את ספרי הסְטָאלָג שהיו נפוצים בארץ בשנות השישים: ספרים ארוטיים-מלחמתיים, שעירבו אלימות ומין. טייס בחיל האוויר הישראלי, נועם גיבור, שנמשך מאוד לנעמה, נווטת יצרית וסקסית, עולה אתה לטיסת הרת גורל. נעמה עשויה ללא חת. יפה להפליא, נועזת, גיבורה כל כך, שפשוט פחד: היא לא רק חזקה, אמיצה ושולטת בעצמה ובתגובותיה, היא מדרבנת אותו לפעול (עד כדי כך שהיא דוחפת אותו, ממש, עם ציפורניים תקועות בעורפו, לעבר המטוס), ממריצה אותו למלא את המשימה שהוטלה עליהם עד תומה (למעשה – עד תום חייהם של מי שנמצאים שם למטה). אין לה חרטות ואין לה היסוסים. היא ששה אלי קרב, ונועם נדלק מ"ריח הזיעה המתוק" שלה, ממגע גופה כשהיא מגפפת אותו לפני הטיסה, ומהתקוות שהיא מעוררת בו. ספרי הסְטָאלָג התאפיינו ברוח דומה: בדרך כלל תוארו בהם סוהרות שהתעללו מינית באסירים. נראה אם כך שמובטחת לנו מרקחת דומה: סדיזם, פורנוגרפיה ומלחמה.

אבל הקו הארוטי נזנח עד מהרה. ונראה שלא, לא יהיה כאן מעין סְטָאלָג. כי יש לספר אג'נדה שונה. נדמה שהוא רק נראה כספר מלחמה שבו טייס קשוח מביט בצילום אוויר של המטרה ומהרהר: "בית קטנטן באמצע קסבה של מחנה פליטים צפוף. חרג'וק בערימה של חרא." מסתבר שנועם הטייס פוחד, אכול חרדות וחשוב לא פחות – מוכה בייסורי מצפון (ומזכיר את דמותו של ידין ירושלמי, הטייס הלום הקרב מסדרת הטלוויזיה "בטיפול").

ככל שהעלילה מתקדמת, אנו נוכחים שהספר מציע לנו מעין חלום בלהות עם הסבר: "רוב החיילים במדינת ישראל סובלים מפוסט-טראומה. גם רוב האזרחים. האויבים מקיפים אותנו. לוחצים עלינו מכל כיוון. חונקים אותנו, ואין לנו לאן לברוח. מה יותר קל מלפחד? מה יותר טבעי מלדמיין מה הם עלולים לעשות לנו? למשפחות שלנו? לילדים שלנו?"

ומסתבר שאריק צ'רניאק מיטיב לתאר ולפרט את הפחדים הכי אפלים שלנו: מה יקרה אם מיליון ערבים יחליטו לצעוד לעבר ירושלים? אם ערביי ישראל יתקוממו, לא בדיבורים, אלא במעשים? אם חיל האוויר ינוטרל, בגלל תנאי מזג אוויר שלא יאפשרו לו לפעול? אם יתחילו להתרחש פוגרומים ברחבי הארץ, תל אביב תופגז, אזרחים יבזזו, ירצחו, יגזלו זה מפיו של זה את טיפת המים או פרוסת הלחם האחרונה, יעשו הכול כדי להימלט דרך הים, בסירות, ילדים יאבדו את הוריהם, תינוקות נטושים יבכו מרעב: בהחלט מראות, בעצם – זיכרונות! – שואתיים. צ'רניאק מזכיר את השואה לא רק באזכורים סמויים, אלא באמצעות אחת הדמויות, ניצול שכדי לשרוד בילדותו בכל מחיר עשה מעשים מחרידים, לכן מעולם לא הסכים לספר לצאצאיו על מה שעבר עליו. (איזו קלישאה מקוממת על ניצולי שואה, שנותנת במה לתפיסה כאילו ברור שאנשים לא ניצלו רק מכיוון שהיה להם מזל.)

בריאיון שהעניק בצאת הספר סיפר אריק צ'רניאק כי עורכת הספר התנגדה לאחת הסצנות המזעזעות ביותר הכלולות בו, אבל הוא התעקש להשאירה: ענת, אמו של נועם גיבור, מגלה כי בשדרה שליד היכל התרבות תלויות גופות ועליהן שלטים "בוגד". מסתבר שמי שתלה את האנשים הללו (וזומם לעולל זאת גם לה, ולא משנה שהיא זועקת ומנסה לשכנע אותו שהיא אמו של טייס!) מחפש "שמאלנים" כדי להרוג אותם, כי בגללם, לטענתו, ערבים רצחו את בנו הקטן.

התיאור המחריד הזה אומר לנו, לכאורה – תראו למה עלולים להוביל הלכי רוח עכשוויים: שהרי במציאות הישראלית המילה "שמאלני" כבר נהפכה מזמן לשם גנאי שמעורר שנאה ואלימות וזה, אומר לנו לכאורה צ'רניאק, בספר וגם בראיון העיתונאי, תהליך מסוכן מאוד. אבל הנה, גם הוא עצמו לא נוהג אחרת מאחרון המלעיזים והמלעיגים את השמאל:

באולפן בטלוויזיה, כשמספרים לאומה עד כמה המצב חמור וקשה − והוא כזה, לכל הדעות ! − מתאר צ'רניאק כיצד עיתונאית מעיתון הארץ מגיבה "בזלזול" ומפטירה − "נו, באמת, שוב ההפחדות הפשיסטיות שלכם." כלומר: השמאלנית חסרת ההבנה ממשיכה לדבר בססמאות מטופשות. אז מה המסקנה? אולי היא באמת מסוכנת לעתיד המדינה? אולי צריך לתלות אותה ואת שכמותה? עמדתו כלפי "שמאלנים" אינה ברורה ואינה יציבה.

וכך גם עמדתו כלפי דמויות ציבוריות מובהקות שהוא מתאר, בלי הרבה הסוואות. אחת הדמויות הראשיות היא "שר הביטחון לשעבר", שאינו מוזכר בשמו, אבל זהותו ברורה לגמרי, מתוך פרטים רבים: כי מי הסתובב בביירות בתחפושת של אישה? מי גר בדירת יוקרה במגדלי אקירוב? מי מרגיע את עצמו בנגינה בפסנתר, ומי נחוש, קר רוח, פיקח, אמיץ (וגם – מניפולטיבי, תככן, אינטרסנט)? האם שר הביטחון לשעבר, עם היכולת הפנומנאלית שלו, עם הערמומיות, התכנון מראש, הביטחון העצמי, המתוארים בספר, יציל את המדינה? מה באמת חשוב לו, גורלה של ישראל או  חשבון הבנק שלו? האם הוא גיבור מהולל, או גדול המנוולים?

עמדתו של הכותב כלפי "שר החינוך" ו"שר החוץ" (גם הם, בלי ספק, דמויות עכשוויות לגמרי) ברורה לגמרי: הוא מתעב את הציניות והטיפשות שלהם ואת האובססיביות קצרת הראייה שלהם. ראש הממשלה מצטייר כאדם חיובי יותר מהם, אבל גם הוא מואשם בכך שהרס את היחסים עם שני נשיאים אמריקניים, ולכן – אחראי לכך שארצות הברית אינה נחלצת לעזור לישראל, כמו שעשתה בעבר. אדרבא, האמריקנים מחולצים מכאן במסוקים, ומפקירים את הציבור הישראלי. הנה עוד פרט בחזון האפוקליפטי שאמור להזהיר אותנו מפני תהליכים שמתרחשים ממש בימים אלה. אגב, השנה שבה הכול מתרחש מוזכרת בספר: 2017.

אריק צ'רניאק הוא יזם הייטק מצליח, בוגר תלפיות וטייס פאנטום בחיל האוויר הישראלי. אפשר להיווכח בידע הרב שיש לו כטייס, אם כי לפחות פרט אחד מעורר פקפוק: האם ייתכן באמת שטייס יוצא באמצע תדרוך, רגעים ספורים לפני הזנקה לגיחת קרב, "נמלט" לשירותים בגלל שלשול, מחמיץ חלק חשוב מהתדרוך, ובכל זאת ממהר אל המטוס, בלי שהוא יודע את כל הנתונים ומסתפק בכך שהנווטת מעדכנת אותו? נשמע מופרך למדי.

וזאת איננה הבעיה היחידה. סגנון הכתיבה לפעמים מאולץ כל כך, עד שנדרש ניתוח מעמיק כדי להבין דברים שאמורים להיות פשוטים. הנה למשל אחת הדוגמאות: כתוב ש"מדברים על להפיל פצצת אטום בפעם השנייה בהיסטוריה מאז הירושימה". הקוראת נעצרת. רגע, משהו חסר כאן, לא…? אחרי קריאה חוזרת ונשנית מתבהר – גם אם בדוחק! – שבהיות הירושימה הפעם הראשונה, הרי אם תוטל שוב פצצה, אחרי נגסקי,  היא תהיה השנייה… ניסוח נכון היה אמור להיות "מדברים על להפיל פצצת אטום בפעם השלישית בהיסטוריה." (אלא אם מישהו בכל זאת שכח את נגסקי?).

והנה עוד חוסר דיוק: נועם גיבור, הטייס, מזהה את מי שהוא מבחינתו שר הביטחון לשעבר, מכנה אותו "שר הביטחון" ומציית לפקודותיו, אם כי המינוי נעשה ביום שבו הטייס לא היה זמין לצפות בחדשות, ולכן אינו יכול לדעת על כך.

חוץ מזה קשה להבין את ההתנהלות המוזרה של אותו שר ביטחון. האם הגיוני שמי שמתואר כאדם מחושב שחוזה מראש כל פרט, עד כדי כך שבדרכו לישיבת ממשלה הוא לוקח אתו אטמי אוזניים, כי ברור לו שיתרחש פיגוע קרוב לבניין, יתעקש לעלות על מסוק שאין בו די דלק, יסלק את המזכיר הצבאי שלו, יסכן כל כך את חייו? אז מה הוא, קר רוח או פזיז עד טיפשות? פסיכופט מטורף,  נטול כל מעצורים, או פטריוט שמוכן להקריב את חייו למען המדינה? אידיאליסט, או ציניקן מוחלט? הכול נכון, ולכן שום דבר לא נכון!

"אין כמו רוח הקרב המפגרת של בני ה-20," כותב צ'רניאק, ומוסיף: "מזל שיש לנו אותם, כי בלעדיהם איך יעשו המבוגרים מלחמות? כמה עלוב שכל מה שנדרש בשביל לרתום אותם הוא זוג נעליים אדומות, סיכה קטנה עם כנפיים ונשק מבריק. כי בשביל חייל צעיר מחסנית מלאה בכדורים היא המשך ישיר לשקית מלאה גולות ורובה זה צעצוע. במלחמות הטובים תמיד מנצחים את הרעים, ואנחנו תמיד הטובים". כלומר – מלחמה היא דבר שלילי מיסודו. ובכל זאת, הלוחמים שהוא מתאר זוכים בספר לגלוריפיקציה מופלאה. אמנם הם אלימים, אכזריים, נבזיים, (פסיכופטים! כי איך אפשר לכנות חייל שמפיל את חברו לנשק על רימון חי שהושלך לעברם, כדי להציל את עצמו ואת שאר החיילים העומדים לצדו? ואיך ייתכן שהטייס מתפעל מהתושייה והגבורה-כביכול שבמעשה הזה?), אבל ברור לגמרי שאנחנו אמורים להתרשם עמוקות מעוז רוחם ומהתושייה שלהם, להעריץ אותם!

הספר גיבור זכה למסע יחסי ציבור מסיבי, והתבסס ברשימת רבי המכר. יש להודות שהקריאה בו סוחפת, למרות הפרכות ולמרות נפילות סגנוניות כמו למשל − "המצב בארץ היה נורא והטלוויזיה שידרה אותו ללא הפסקה". מי הכותב שפוטר את עצמו במין משפט "מסכם", חיצוני, נוח לכתיבה ודל לקריאה? האם צ'רניאק יפתיע אותנו בספר נוסף? ימים יגידו.