איך אדם יכול לאבד לא רק את דרכו, אלא גם את עצמו? אם היה בעברו פרופסור רב הישגים הוא עלול ללכת לאיבוד בתוך מוחו, אחרי שעבר שבץ. אם מדובר בחיילת שתפקידה לצותת לשיחות טלפון, היא יכולה לגלות את עצמה אובדת בתוך סבך של התרחשויות שהיא עדה ושותפה להן בעל כורחה. אישה בגיל העמידה יכולה ללכת לאיבוד בשל זיכרונות אבודים ותשוקות שלא התפוגגו, ועורך דין צעיר אובד בתוך חוסר האונים של ילדותו, שמעולם לא הצליח לגבור עליו. מסתבר אם כך שלשבע המידות הטובות (תבונה, צדק, מתינות, אומץ לב, אמונה, תקווה ומתן צדקה), ולשבע המידות הרעות (גרגרנות, זימה, חמדנות, גאווה, ייאוש, זעם וקמצנות) הנודעות – מאריסטו, אפלטון, מהנצרות ומהיהדות – נוספו גם שבע דרכים לאיבוד, שאותן מנסח הרומן הנושא את השם.

במחזות המוסר האלגוריים של ימי הביניים היה נהוג לייצג את כל אחת מהמידות כדמות ברורה שנשאה את שם המידה. בספר שלפנינו הפרקים אינם מחולקים על פי "שבע דרכים לאיבוד" מוגדרות ומנוסחות, וגם האנשים המאכלסים אותו אינם מייצגים מושג מסוים, אבל כולם חווים אובדן דרך, נפשי ולפעמים גם גשמי.

הטכניקה הסיפורית של הרומן מרתקת. כל פרק משמש כמעין חוליה במרוץ שליחים, כשדמות אחת מוסרת את המקל לבאה אחריה, וזאת ממשיכה לפרוס בפנינו את העלילה, מתוך נקודת המבט שלה. הפרקים עומדים בפני עצמם כסיפורים עצמאיים, אבל עוצמתם גוברת כשהם מצטרפים זה לזה, ומאירים את קודמיהם ואת הבאים אחריהם באורות מפתיעים ומגוונים. מרתק להכיר את הדמויות שסמדר שטינברג מביאה בפנינו, תחילה "מבפנים", כל אחת בפרק המיוחד לה, ואז − מנקודות מבט אחרות. האנשים הללו קשורים זה בזה ומתהלכים באותה מציאות, גם אם לפעמים אינם מכירים את האחרים וודאי שאינם יודעים את מה שאנו הקוראים לומדים עליהם. תחילתו של כל פרק מסקרנת מאוד. דלת חדשה נפתחת, אנחנו מוזמנים להיכנס לתוך חייו של אדם נוסף, וכבר מבינים שהוא או היא יתקשרו איכשהו לקודמיהם ולעלילה, אבל עדיין לא ברור איך: אל מי הגענו עכשיו? מה יתגלה, איזה סוד חדש, איזו תפישת עולם אחרת, איזו תודעה מעניינת, מחשבות לא צפויות, נפגוש?

מאז ומתמיד מרתקות אותי נקודות מבט שונות, סתירות סמויות שמתגלות בין מה שאדם חושב על עצמו ועל זולתו, לבין מה שאותו זולת רואה וחווה, אפילו בסיטואציות משותפות. כמה מעניין להיחשף לחולשות של מי שנראה חזק ויציב, לפקפוקים העצמיים ולפגיעוּת של מי שמציג את עצמו יהיר ובטוח, וכמה מפתיע לגלות את הפערים בין החסוי לנגלה: מה שנראה כתשוקה רגעית הוא בעצם אהבה ארוכת שנים, אשליות-לכאורה הן ידיעה מפוכחת, מה שנראה כוויתור הוא בעצם געגוע וחיפוש נואש.

כוחו של הרומן במיומנות הכתיבה המשוכללת מאוד של הסופרת. סמדר שטינברג מצליחה לאפיין כל אחת מהדמויות בקול מדויק ומשכנע. יש לה אוזן טובה מאוד למשלבים שונים של התבטאות בעברית והיא מעניקה מידה נכונה של עילגות לעילגים ורהיטות לרהוטים. הנה למשל: "את רואה איך אני, כמה אני מנסה, הוא בועט בקצה נעלו, אבל כלום לא מסתדר. פה בארץ אם ההורים שלך לא עשירים, אין לך מה לחפש. תעבוד כל החיים כמו חמור ולא תגיע לכלום. אולי לך זה לא מפריע, אבל אני רוצה לחיות כמו בן אדם, להחזיק דירה, אוטו, לחסוך כסף בשביל יונתן, לפחות כשאני אחזור אני אוכל לדאוג לו כמו שצריך, לסגור את המינוס," של מהמר מובטל ובטלן, לעומת "'את רוצה את הפרשנות הפרוידיאנית?' 'ממך? אני רוצה את הפרשנות ההיסטורית'", של שני אקדמאים.

שטינברג מעניקה לכל אחת מהדמויות חלומות שתואמים את גודלן, והן, וחייהן, ומעשיהן, אינם חדלים להפתיע. זירות הפעולה משתנות: קמפוס האוניברסיטה, דירה ישנה בירושלים, קיבוץ בגליל, יחידה צבאית בנגב. כל המקומות מתוארים בפרוטרוט ובדייקנות, עד שהקורא חש כאילו נלקח למקום ושם הוא צופה באנשים, מביט בהם ומאזין להם.

שמו של הספר מתכתב גם עם הרומן שבע מידות רעות של מאיה ערד, שעלילתו מתרחשת כולה בעולם האקדמיה בארצות הברית. ערד מתארת את התככים, המזימות וחילוקי הדעות שמתרחשים באוניברסיטה בין פרופסורים, נשותיהם ותלמידיהם. נקודת המוצא של הספר שלפנינו דומה, אבל משם ואילך מפליגה סמדר שטינברג למקומות רבים ומרתקים.

שבע דרכים לאיבוד הוא ספרה הראשון, והוא בהחלט מעורר ציפייה לספרה הבא.