לא בכל מקרה מאיר שמו של ספר בדייקנות מתומצתת את תוכנו. כמה דוגמאות לכותרות כאלה הן – החיים הם במקום אחר של קונדרה; בעולם נהדר ואכזר של פלטונוב; מלחמה ושלום – טולסטוי; החטא ועונשו – דוסטוייבסקי.

גם שמו של הספר למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית? מצליח להביע לא מעט מתוכנו. כתבה אותו ג'נט וינטרסון, סופרת אנגליה שנודעת בעיקר בזכות הרומן המצליח שראה אור ב-1985 − תפוזים הם לא הפרי היחיד. אותו רומן מפורסם היה כביכול בדיוני, אבל התבסס במידה רבה על חייה.

ספרה החדש הוא אוטוביוגרפיה ישירה וגלויה, בלי שום הסוואות. וינטרסון פורשת בו את כל מצוקות ילדותה, שחלקן  קשות ומרות עד כדי כך שהמוח מסרב לקלוט אותן ולהשלים עם קיומן.

ג'נט וינטרסון אומצה כשהייתה בת שישה שבועות. את המשפט שהעניק לספרה החדש את שמו אמרה לה אמה המאמצת אחרי שהודתה באוזניה שהיא לסבית, ושאינה מתכוונת לוותר על אהובתה. מהשאלה הרטורית המוזרה אפשר להבין לא מעט על ייסורי החיים של וינטרסון ועל יחסיה עם האם המאמצת, שאותה היא מכנה בספר "אמי", "אמי המאמצת" ולעתים תכופות יותר − "גברת וינטרסון". לכאורה הטיחה בה האם את הדרישה ל"נורמליות", כלומר, תבעה ממנה לוותר על נטייתה המינית, אבל בתום הקריאה של הספר ברור לגמרי שמצוקתה האמיתית והעמוקה של ג'נט וינטרסון אינה קשורה בעיקר בלסביות שלה, אלא בכך שאמה הביולוגית ויתרה עליה. בתחושה שלא הייתה נאהבת, שאיש לא רצה בה ולא דאג לטובתה. כי חייה עם האם המאמצת היו קשים מנשוא. "גברת וינטרסון" מתוארת כחולת נפש שהקפידה להסביר לבתה כי אינה אמה האמיתית, ושלא בה רצתה מלכתחילה, כשהחליטה לאמץ. נראה כי המאמצת סבלה מהתקפים של מאניה דפרסיה, אדיקותה הדתית הקיצונית מצטיירת כלא שפויה, והיא הפגינה שלל התנהגויות מוזרות. יחסה לילדה היה אכזרי במידה קיצונית, ההתעללות החריגה הייתה גופנית ונפשית. שוב ושוב הסבירו לילדה שאינה רצויה, הרעיבו אותה, לא היה לה מעולם מפתח משלה לבית, השאירו אותה לעתים תכופות לילות שלמים נעולה בחוץ, הכאיבו לה ופגעו בה. רק לקראת סוף הספר חושפת וינטרסון כמה סודות שאמורים להציע הסבר לחלק מההתנהגויות המטורפות והמייסרות של האם המאמצת.

ככל שהסיפור מתקדם, מתחיל להיווצר מתח: האם יתעורר בכותבת דחף לאתר את משפחתה הביולוגית? האם תיעתר לדחף? ואם כן – האם תצליח? מה המחיר שתשלם אם תצא לחפש את אמה הביולוגית, ולחלופין, מה תרגיש אם תחליט לוותר על החיפוש, או אם תתמיד בו, ואז תתאכזב?

האם יכול להיות "סוף טוב" לסיפורה של תינוקת שאמה הביולוגית הניקה אותה במשך כמה שבועות, עד שהחליטה, או נאלצה, למסור אותה לאימוץ? (הפרט הזה נודע לווינטרסון, מהעובדת הסוציאלית שהסבירה לה שהוא ייחודי: רוב האמהות הביולוגית שנאלצות לוותר על התינוקות שלהן אינן מניקות אותם, היא מדגישה באוזניה).

העוצמות הרגשיות שג'נט וינטרסון מתארת, התהפוכות השונות והתגובות הנפשיות והגופניות שלה לכל מה שקורה נוגעות ללב ומעוררות מחשבה.

יחד עם זאת, יש בספר לא מעט קטעי "הגיגים" שנדמה כאילו נוספו כדי לעבות את תוכנו ו"להעשיר" אותו. בכל פעם שווינטרסון עוסקת בפוליטיקה הבריטית הפנימית, מסבירה מדוע הצביעה למרגרט תאצ'ר או דנה באיגודים המקצועיים, היא מאבדת את הקוראת שהוזמנה כדי לשמוע את סיפורה, ולא כדי לברר אתה מה הקשר בין המניפסט של קארל מרקס וחיי המסחר בעיר מנצ'סטר. כל אלה נראים "מודבקים" מבחוץ, לא אינהרנטיים למכלול, ולכן מיותרים, ויש להודות – מייגעים.

גם תיאור צמיחתה כסופרת מאכזב. היא מספרת כיצד החלה את דרכה בכך שהרבתה לקרוא: בספרייה הציבורית המקומית מצאה לעצמה מחסה ומקלט, והחלה לקרוא את כל מה שמצאה על מדף הספרות האנגלית, החל באות A. היא תכננה לקרוא את כל הספרים, לפי סדר האותיות, עד ל-Z. התיאור משכנע ואפילו משעשע. אין ספק שהקריאה האינטנסיבית, האובססיבית, שינתה את גורלה (בשלב מסוים, כשהייתה בת שש עשרה ואמה המאמצת זרקה אותה מהבית לצמיתות, הצילה הקריאה את חייה, תרתי משמע), אבל – מה קרה אחר כך? איך ובאילו נסיבות כתבה את ספרה המצליח ביותר? עליו היא מספרת רק שהמאמצת טלפנה אליה אחרי שראה אור כדי לנזוף בה ולספר לה שזאת הייתה הפעם הראשונה שנאלצה להזמין ספר בשם בדוי, עד כדי כך התביישה בו. המעבר בין ג'נט וינטרסון הצעירה, שבאה ממשפחה של פועלים קשי יום, אך מצליחה להתקבל ללימודים באוקספורד, לג'נט וינטרסון האמידה, המקושרת (היא מציינת כבדרך אגב שידידתה הקרובה היא הסופרת הנודעת רות רנדל, מי שכתבה, בין השאר, את סדרת Chief Inspector Reginald "Reg" Wexford), חד ופתאומי, באופן לא מובן.

עם זאת, אי אפשר לשלול חלק מהתובנות המרתקות שווינטרסון מציעה הנה שלוש שסומנו: "נזקקתי למילים, כי משפחות אומללות הן קנוניות של שתיקה. לא סולחים למי שמפר אותה."; "ספר הוא שטיח קסמים שעליו אפשר לעוף למקום אחר. ספר הוא דלת. פותחים אותה. פוסעים פנימה. האם שבים משם?"; "שירה איננה מקום מפלט. היא מקום שבו אפשר למצוא".

התובנות שלה כלפי עצמה מרעישות: "יש אנשים שלעולם לא ירצחו. אני לא דומה להם," היא כותבת, ומבהירה באחת את עוצמת הזעם שממשיך לפעם בה, עד עצם היום הזה.

Jeanette Winterson: Why Be Happy When You Could Be Normal

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, הרשיתי לעצמי לתרגם את הציטוטים בעצמי. מיכל אלפון תרגמה אותו לעברית.