אזכור אגבי של אומברטו אקו (בספרו האחרון תולדות האגדות, בפרק הראשון, העוסק במפות ובמסעות) הציף את הזיכרון: אקו מנסה לנחש היכן שכנו מכרות המלך שלמה, ומיד הופיעו, במלוא העוצמה, הפרטים המעטים שנשארו בזיכרון מספר שקראתי שוב ושוב כשהייתי ילדה, מכרות המלך שלמה: ליקוי הירח, שהמבקרים הלבנים "השתמשו" בו כדי להפחיד את הילידים ו"להוכיח" שיש להם כוחות על טבעיים, המכשפה האימתנית גגול, מערת הנטיפים – אבל מה בדיוק מצאו בה? יהלומים? פסלים? גופות? מי בעצם נכלא בה, והאם נמלט?

כמעט כל מה שהיה כתוב נמוג מהתודעה – חוץ מזיכרון צמרמורות האימה שהוא הסב, גם בקריאות חוזרות.

ואז הסתקרנתי לבחון: האם יש עדיין בכוחו של הספר ההוא להבעית אותי? זכרתי את הקסם המוזר שהספר השרה עלי, את התחושה שהוא מתרחש במציאות מרוחקת ולא מובנת, כמו בעולם אחר, מפחיד, מוזר ומסקרן. ותהיתי האם האכזריות צמאת הדם של גגול העתיקה, צפודת הפנים, המהלכת על ארבע, הדומה יותר לקוף מאשר לבת אדם – כמעט הפרט היחיד שזכרתי – תעורר בי כמו אז רצון להשליך את הספר מעלי ולהסתתר מתחת לשמיכה? האם נשימתי תשתנק? האם אוכל גם כיום, מקץ חמישים וחמש שנים, להגיב בעוצמה, להתרגש, להאמין?

ובכן, הרצון להשליך את הספר התעורר כמה פעמים, אבל מסיבות שונות לחלוטין, ובכל מקרה, לא הייתי עושה זאת. מי רוצה להסתכן בניפוץ מכשיר הטבלט היקר תרתי משמע, רק כדי להביע מחאה כנגד דבריו של סופר שמת לפני 92 שנה?

הנרי ריידר הגרד פרסם את מכרות המלך שלמה ב-1885. הוא כתב את הספר בביתו הנוח שבלונדון, אבל התבסס על הידע שצבר בשנים שבהן שהה באפריקה, ועל שיחותיו עם הרפתקנים אירופיים שפגש שם. עלילתו של הספר מתרחשת כולה ביבשת שחלק גדול ממנה טרם נחקר אז, והיה עדיין עלום: ציד אנגלי חובר לשני הרפתקנים שיוצאים למסע מסוכן במעמקי המדבר. אחד מהם מבקש למצוא את אחיו שאבד שם, כנראה, והאחר מקווה למצוא אוצרות, בעיקר יהלומים. הציד האנגלי הוא המספר. בתום המסע המפרך שממנו נחלצו רק בקושי, הוא פונה אל בנו, שלומד רפואה באנגליה, מתאר את כל קורותיו,  מסביר מדוע בעצם נעתר להזמנה לצאת למסע המסוכן (הוא קיווה, כך הסביר, להרוויח די כסף כדי לפרנס את הבן), ומספר כל מה שעבר עליו, ואיך ניצל.

אז מה גילתה הקריאה של ספר ההרפתקאות שיועד, לפחות בתרגומו הנושן לעברית, לבני נוער?

קודם כל – הסתבר שהעלילה אינה מתרחשת בעולם חלופי, אלא במקומות שלפחות חלק מהם אפשר למצוא במפה: בדרום אפריקה. כמו כן נוכחתי שהאימה עדיין שולטת, אבל היא נובעת ממקורות שונים לחלוטין. גגול נותרה מפלצת צמאת דם ואכזרית, אבל תכונות דומות לא חסרות גם למספר ולעמיתיו. לו אין כמובן שום מודעות עצמית או מושג מה הוא חושף על עצמו: הגזענות, השובניזם, תאוות ההרג. אבל בעצם המספר, וגם הסופר שיצר אותו, אינם אשמים. הם  בסך הכול מייצגים ערכים שהיו מקובלים וסבירים במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, ואפילו בסוף שנות החמישים, בימים שחזרתי וקראתי את הספר, שום דבר בו לא נראה עדיין חריג או מזעזע. כיום הדברים מעוררים פלצות.

המספר, כאמור, צייד. כמה הוא גאה ביכולתו לפגוע, לירות, לדייק. באיזו חדווה הוא ועמיתיו הורגים. לאורך המסע הם נתקלים בעדרים של חיות בר. פילים. צבאים, ג'ירפות, ובהתלהבות אין קץ הם טובחים בחיות הללו! אפריקה הם בעיניהם "גן עדן של חיות ציד", וכך למשל, הם הורגים יום אחד בדרכם שמונה פילים, לא פחות, סתם כך, לשם ההנאה! "מצפוני לא הרשה לי לאפשר לעדר כזה להימלט, בלי שאנסה לקלוע בהם…" כותב המספר. בעיניו מדובר בעיסוק לשעות הפנאי, בשעשוע! הוא מתאר בכישרון רב את יופיין של החיות. ואז, בלא פחות כישרון, את הגסיסה שהוא עצמו אחראי לה, ושום תחושה של אי נוחות אינה מתעוררת בו, גם כשמדובר בחיה נדירה, גם כשההרג לא נעשה כדי להשיג אוכל, אלא סתם! כאילו מדובר בפעילות ספורטיבית שהמצטיין בה מתגאה בעצמו, שהרי לחייה של חיה אין שום ערך או משמעות והסבל שלה יכול רק לעורר התפעלות. אכן, תחושת ההתקוממות והזעם שהתיאורים הללו מעוררים שייכים לערכים שהשתנו, ובכל זאת קשה לא לתהות איך אנשים לא ראו את האכזריות שבהרס סתמי של דברים יפים. ובעצם, גם כיום יש ודאי ציידים שהיו שמחים לשעוט ברחבי אפריקה ולהרוג חיות. למרבה המזל יש כיום חוקים המגינים על חייהן, בידיעה שהציד הפרוע כבר סיכן את קיומן של חיות מסוימות. (ציד פילים, למשל, אסור לחלוטין על פי חוק, וציד בכלל נחשב בקרב חוגים נרחבים עיסוק מגונה ומתועב).

גם השובניזם הגזעני והסקסיסטי שהמספר משקף בדבריו מעורר פלצות. לכאורה מדובר בשלושה גברים לבנים נאורים. כשהם נתקלים באכזריות המבחילה של גגול ושל המלך העריץ שהיא מייצגת, הם מתקוממים וכועסים. כשהם עדים להרג טקסי ושרירותי הם מזדעזעים עמוקות, ונחלצים לעזרתו של טוען לכתר שמבטיח לשלוט בעמו בהומניות, להנהיג מערכת משפט צודקת ולא להוציא להורג חפים מפשע. כל זה יפה מאוד. אבל ההתנשאות, העמדה המגחיכה את "הילידים", היחס אליהם כאל יצורים נחותים שיש להקפיד על ריחוק נאות מהם: "שאלתי אותו איך הוא מעז לפנות אל אדונו כך, בכינוי של קרבה. מותר לילידים לכנות אותנו בינם לבין עצמם בשמות, אבל אי אפשר שיפנו לאדם לבן ישירות בכינוי שבשפת פראי האדם", שאפשר "לעבוד" עליהם: "אמרתי לו שכשנשוב, אם אחד החפצים שלנו יחסר, אהרוג אותו, ואת בני משפחתו, באמצעות מעשי כישוף; ושאם נמות והוא ינסה לגנוב את הרובים שלנו, אבוא וארדוף אותו כרוח רפאים, אשגע את הבקר שלו ואחמיץ את החלב שלו, עד שיקוץ בחייו", ולהתפעל מתגובות אנושיות שלהם: "מתחת לעורה הכהה נראה היה ממש כאילו היא הסמיקה."

כמובן שלאהבה בין אישה שחורה לגבר לבן אין שום סיכוי, בעולמם של הסופר ושל המספר שיצר: אישה "ילידית" אומרת לגוּד, גבר שהתאהבה בו (והוא בה!) "'לא, אדוני, לאן שתלך, אלך גם אני,'" המספר אומר מיד לעצמו: "כך נדמה לך! […]; אם נצליח לצאת מכאן, מצבכם יהיה בלתי אפשרי ומביך". ליתר ביטחון וכדי למנוע מבוכות, הסופר הורג את האישה. אמנם הוא מסבר צער לדמות שיצר, את גוּד שהעז להתאהב באופן כל כך לא נאות, אבל המספר, דמות אחרת שהסופר יצר, חש הקלה: "מזל שהיא הסתלקה מהעולם, כי אחרת אין ספק שהיו נגרמות הסתבכויות", שהרי "שום יופי ועידון לא היו יכולים לאפשר קשר זוגי בין גוּד ובינה".

הקריאה החוזרת של מכרות המלך שלמה מוכיחה שוב שאי אפשר לשחזר חוויות ילדות. ובכל זאת, למרות מורת הרוח והרתיעה, היה גם צד נעים במפגש החוזר עם הסיפור הנשכח ועם הידיעה שלא רק אני, גם העולם השתנה, ובתקווה שמה שהיה אפשרי בעבר לא יוכל עוד לשוב, למרות הנסיגות והמעילות הקשות באמון שכולנו חווים בימים אלה.

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים המובאים כאן.