"בבואך לנתח את ההיסטוריה אל נא תעמיק יתר על המידה, כיוון שלעתים קרובות הסיבות נמצאות על פני השטח", הזהיר ראלף ואלדו אמרסון, הוגה דעות אמריקני שמצוטט בספר מצעד האיוולת. הספר ראה אור בעברית (בתרגומו של יוסף אשכול) ב-1988 ובאנגלית – שלוש שנים לפני כן. מחברת הספר, ברברה טוכמן, היסטוריונית אמריקנית, קיבלה על עצמה משימה מרתקת ומורכבת: היא ניתחה כמה התרחשויות היסטוריות ושתיים מיתולוגיות, והראתה כיצד כולן משקפות כשלי מדיניות שהביאו לתוצאות ארוכות טווח וחמורות מאוד.

מדיניות של איוולת, על פי הגדרתה של טוכמן, עומדת בשלושה תנאים: תוצאותיה השליליות נראות במפורש ובבירור כבר בעת שננקטה; חייבת להיות דרך חלופית שאילו בחרו בה, יכלו למנוע את התוצאות המרות; ואת המדיניות נקטה קבוצה, לא שליט יחיד. לדבריה, ממשלות חייבות לפעול בהיגיון, כי לאיוולתן יש השפעה רבה יותר על מספר רב יותר של בני אדם מאשר לאיוולתו של הפרט, אבל לעתים הן נוהגות באטימות מוחין שנובעת מהעיקשות שלא ללמוד מהניסיון.

שתי ההתרחשויות המיתולוגיות שבחרה טוכמן כדי להציג באמצעותן את רעיונותיה הן הסיפור המקראי העוסק בפיצול שנוצר בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל, והמיתוס של מלחמת טרויה.

בסיפור המקראי מראה טוכמן את איוולתו של רחבעם, המלך ששעה לעצות בני גילו וסירב להישמע לאלה של יועציו הבכירים. כשבני עמו פנו אליו וביקשו שיקל עליהם את נטל המסים, העדיף רחבעם לנהוג על פי מה שהציעו לו יועצים לא מנוסים ששמחו לומר לו את מה ששש לשמוע: לא להיכנע, לא להצטייר כחלש, להודיע להם כי "אָבִי יִיסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים". רחבעם נהג במידה מפתיעה של טיפשות ו"נקט את הפעולה הפרובוקטיבית ביותר שהייתה אפשרית באותן נסיבות". במעשיו גרם להתקוממות שהחלישה את שתי הממלכות והביאה בסופו של דבר להיעלמם של עשרת השבטים, ובטווח הארוך עוד יותר – לגלות בבל, שיכלה אולי להימנע אלמלא הפירוד. "הדרך האחרת שעליה המליצו הזקנים ואשר הוא דחה אותה בקלות דעתו גבתה מחיר כבד שהותיר את אותותיו למשך 2,800 שנים".

אירוע אחר שבוחנת טוכמן הוא הבחירה של אחרון מלכי בית בורבון בצרפת, אחיו של לואי ה-16 שנערף בגיליוטינה, "לא ללמוד דבר ולא לשכוח דבר": שארל העשירי, שעלה על כס המלכות ב-1824, אחרי השינויים הקיצוניים שעברו על צרפת במשך שלושים וחמש שנים, נעתר ללחציהם של שריו והכריז על בחירות, כי היה בטוח שיצליח להטות את הכף לטובתו, בעזרת שוחד, איומים ולחצים אחרים. הוא, ביחד עם המלוכנים שלצדו, הפסיד בבחירות, אבל סירב להשלים עם התוצאות "כדרך שהיה נוהג מלך אנגלי וחסר אונים", כך סבר. לכן פיזר שארל את האספה שנבחרה והכריז על בחירות חדשות. בד בבד צמצם מאוד את מספר בעלי זכות הבחירה, והחמיר את הצנזורה. אבל עיתוני האופוזיציה קראו להתנגדות. המלך, שהיה בטוח בניצחונו, יצא לצוד. הוא לא צפה את עוצמת ההתנגדות, את קרבות הרחוב שיתחוללו, ואת הממשלה הזמנית שצירים מהאופוזיציה יכוננו. שארל נאלץ לנוס על נפשו, ודווקא לאנגליה השנואה, אל המונרכיה המוגבלת שכה בז לה.

האירועים הנוספים שברברה טוכמן מנתחת לפרטיהם, ולאורך שנים, הם – מלחמת טרויה, וליתר דיוק – כיצד קרה שתושבי העיר הנצורה התפתו להכניס אל תחומם את סוס העץ שלוחמי האויב הסתתרו בתוכו, איך זה שלא הטו אוזן לחשדות, והתעלמו מהם. היא מראה גם איך מונטזומה, מלך האצטקים, הקריב את גורל בני עמו כשנכנע לספרדים הפולשים (כשרק נודע לו שהם מתקרבים, הוא טעה טעות כפולה: שלח אליהם מתנות יקרות ערך, שרק חיזקו את תאוות הבצע שלהם, וביקש מהם להסתלק מארצו, ובכך הבהיר להם את חולשתו ועורר בהם את האמונה שיוכלו לגבור עליו בקלות), וכיצד טעו האפיפיורים ולא הבינו כי לא לעולם חוסן, וכי השחיתות המופרזת של הכנסייה תביא להפיכה שתטלטל את מוסדותיה ( אכן, הרפורמציה שינתה את אירופה לחלוטין!). טוכמן מנתחת גם את האיוולת ביחס של המוסדות האנגלים כלפי המושבות באמריקה, זאת שהביאה למרד ולהכרזת העצמאות, ולבסוף, בפרק האחרון, כיצד אמריקה בגדה בעצמה בוייטנאם.

אחד הפרקים בספר המאלף הזה נקרא "נקיטת מדיניות הנוגדת לאינטרס העצמי". זהו למעשה החוט המקשר בין כל המקרים המתוארים. אף על פי שהספר פורסם לראשונה לפני יותר משלושה עשורים, ניתוחיו רלוונטיים לימינו, כי הם עקרוניים.

אי אפשר כמובן שלא לתהות מה הייתה אומרת ברברה טוכמן על האיוולת שלנו, כאן, בישראל, בעשור השני של המאה העשרים ואחת. מה הייתה אומרת טוכמן על הנהנתנות שנהפכה כמדומה לערך עליון? האם הייתה מדברת על  השחיתות הגלויה של העומד בראש השלטון, האיש המסית, הנכלולי, ותאב המתנות? על הנורמות המעוותות שהשחיתות הזאת מייצרת, אלה שמחלחלות אל הציבוריות הישראלית עד שהן מאפשרות (לכאורה!) לקצינים בחיל הים לקבל שוחד מחברות זרות ועל העמלות שתובע בן דודו של ראש הממשלה העוסק בתיווך מיותר לקניית כלי שיט שהצבא מתנגד להם?

האם אפשר לראות בשחיתות של הכנסייה הקתולית שהיא מתארת בפרק המוקדש לה אות למה שעלול להתרחש גם במקומותינו, במוקדם או במאוחר? האם גם הציבור בישראל יתעורר יום אחד בתחושה שקצה נפשו בפערים החברתיים הבלתי נסבלים, ויעשה מעשה?

ואולי הייתה מקשרת הכול אל האיוולת המתמשכת הגדולה מכולן, הזועקת לשמים, הרת אסון ורבת משתתפים, שממנה נובע לכאורה הכול, אל מה שמכונה בלשון מכובסת "מפעל ההתנחלויות", שתוצאותיה השליליות נראות במפורש ובבירור, ושיש לה (אולי, עדיין) תיקון?

יש להודות כי הקריאה בספר מצעד האיוולת המפורט, הדקדקני, המשכנע כל כך, מעוררת לא מעט מחשבות מפחידות.

Barbara W. Tuchman  The March Of Folly, From Troy To Vietnam