תומס ה' אוגדן, "הפרטים שהושמטו": איך נראית פרוזה שכתב פסיכואנליטקאי

איך נראה רומן שכתב פסיכואנליטיקאי מנוסה? הספר הפרטים שהושמטו שראה אור לאחרונה בעם עובד מוכיח שהיכולת האנליטית של כותב כזה יכולה רק להיטיב עם היצירה.

בגיל 68 פרסם תומס ה' אוגדן, מבכירי הפסיכואנליטיקאים בעולם, רומן ראשון (אחרי ספרי עיון רבים, שחלקם ראו אור בעברית) והציג בפני קוראיו מופע מרהיב של כישרון סיפורי ויכולת תיאורית, שמצטרפים אליהם ידע והבנה עמוקים של נפש האדם. אוגדן מצליח ליצור ברומן שלפנינו סיפור עלילה מרתק, כמעט בלשי, עתיר הפתעות ומהפכים, וגם להגיע לדקויות בתיאורם של מהלכים רגשיים בלתי צפויים.

סיפור העלילה מתחיל במוות שגרתי, כך נדמה. הכול נראה מתון, כמעט פסטורלי: מישהי מתה באחת מחוות התבואה בקנזס, וסגן השריף נקרא להגיע לשם, כמעשה של יום יום, בידיעה שרוב החקירות הללו מסתיימות עד מהרה בכך שהן נהפכות לביקור תנחומים גרידא. אבל מסתבר שמקרה המוות שאליו נוסע סגן השריף אינו עניין רגיל. פה מדובר בהריגה – אולי ברצח? – והדמויות שאותן יבקר סגן השריף, שאותן נלמד אנחנו להכיר, אינן מי שאנו מצפים לפגוש. החוואים התמימים, ישרי הדרך, מתגלים כאנשים שיש מאחוריהם סיפורי חיים שונים מהרגיל. אמנם סגן השריף מכיר היטב את ארל ברונפמן, האלמן, כי שניהם בני המקום ואפילו למדו ביחד בבית הספר, אבל מסתבר שארל בעצם לא היה אמור לגור בחווה שבה נולד וגדל. עתיד שונה לגמרי היה צפוי לו. החווה בקנזס לא הייתה בררת מחדל או בחירה, אלא אילוץ, שמהלכים שונים החזירו אותו אליה. וגם אשתו, שנראית שייכת כל כך למקום, עובדת בדיינר המקומי, מגדלת שני ילדים, עוזרת בעבודות בחווה – בעצם אינה מכאן. חוויות קשות מהעבר עיצבו את חייה והביאו אותה עד לאירוע הקשה והחמור שבו מתחיל הסיפור.

לאורך הרומן אנחנו עוקבים אחרי שני קווי עלילה – מה שקרה בחייהם של השניים לפני שש עשרה שנה, במקום אחר לגמרי, ומה שהתרחש בשעות ובימים האחרונים. מצטייר סיפור על אלימות מחרידה ועל טירוף שאת מהלכיו מיטיב הסופר לתאר, על כל דקויותיו והתפתחותו. איזה געש קיים שם, מתחת לפני השטח השלווים, אילו מפלות, תשוקות, אכזבות, רגשות עזים, ויתורים! וכמה כוח יש ביכולתו של כותב שמיטיב כל כך להבין בני אדם, במיוחד מה מרגישה אישה שמאבדת את שפיות דעתה, מה היא חווה, רואה, חשה, איך העולם נגלה לעיניה, ומה צופן בתוכו תהליך ההחלמה. אין ספק שאת כל ההבנה הזאת שאב מהיכרות עמוקה עם עולמם של מטפלים (ומטופלים), עם חוויותיהם ועם אוצר ההתנסויות שלהם. אוגדן מגייס ידע ורגישות, ויוצר באמצעותם בני אדם שלמים. הוא מפרט את אורחות חייהם, מחשבותיהם, ומתאר את העולם הגשמי והנפשי הסובב אותם. הדמויות ברומן שלפנינו קמות לתחייה ומשכנעות, כמו גם הקונפליקט המרכזי שהולך ונחשף. כדרכן של טרגדיות, משתקפת בפנינו התנגשות בין ערכים וצרכים שבהם כל הצדדים בעצם צודקים, עד שבסופו של דבר כולם נענשים, כך או אחרת.

יופיו של הרומן בַּדיוק שבו נכתב (ותורגם!) ובספציפיות של המקומות והמעשים. רק לקראת סופו הוא חוטא מעט בכך שהוא "מספר על" במקום "לספר את": במקום להניח לקורא להבין את היחסים של הדמויות ואת ציפיותיהן מתוך מעשים שהן עושות או דברים שהן אומרות, מסכם בשבילנו הסופר את רגשותיהן בכמה עמודים מאכזבים קמעא: "ארל נמשך אל אן באותה עוצמה שבה נמשך תמיד – היא הייתה האישה הכי סקסית, הכי יפה והכי אינטליגנטית שפגש מעודו, ולהפתעתו ולמבוכתו נראה שהיא מעוניינת בו. הוא היה מוכן כמו תמיד לקבל אותה כפי שהיא, כולל היותה שקרנית כפייתית – או בהגדרה סלחנית יותר, מספרת סיפורים כפייתית, שומרת על האמתות המהותיות ומעבירה אותן במסווה." הקטע הזה למשל מדיף ריח של כתיבה פשטנית, נוסח הרומן הרומנטי, שבו נהוג לסכם את הרגשות לטובת הקוראת שאינה אמורה להתעמק בכתוב ולהסיק מסקנות בכוחות עצמה. נדמה כאילו ברגעים מסוימים עייף הסופר ממלאכתו והחליט להביא את הסיפור אל שיאו (המבעית), ולצורך כך סלל את הדרך בעצמו, במקום להניח לדמויות לפעול.

אבל הביקורת הזאת בטלה בשישים, כי המתואר כאן אינו מאפיין את מרביתו של הרומן. חווית הקריאה של הרומן הפרטים שהושמטו מובטחת, גם בגרסתו העברית. היא טבעית וזורמת, ועומדת בהצלחה במבחן החשוב ביותר של תרגום: האנגלית אינה זועקת לעיני הקורא, ואפשר לטעות ולחשוב שהספר נכתב במקור בעברית.

יש לקוות שזה לא ספר הפרוזה הראשון והאחרון של תומס ה' אוגדן, וכי חרף גילו המתקדם – הוא כיום בן 71, ימשיך ויכתוב ספר פרוזה נוסף שיתבסס על ניסיון חייו, על ההבנה העמוקה שלו בנפש האדם ועל דקות האבחנה שבהם התברך.


Thomas H. Ogden, The Parts Left Out

תרגם מאנגלית לעברית: יואב כ"ץ

 

5 thoughts on “תומס ה' אוגדן, "הפרטים שהושמטו": איך נראית פרוזה שכתב פסיכואנליטקאי”

  1. נהניתי מאוד לקרוא את הכתבה על אוגדן. גילית לי סופר שודאי לא הייתי יודעת אודותיו בלעדייך. תודה רבה.

  2. תודה רבה עופרה על הביקורת המעניינת שבהחלט עושה חשק לקרוא את הספר. אגב אוגדן אינו מוכר בכלל בצרפת. ולהפך. יש אנשי מקצוע מעולים צרפתים בתחום שאף אחד לא שמע אליהם לא בארה"ב ולא בישראל.
    נקודה נוספת שאני חוזרת עליה (אבל לא יותר): אני חושבת שצריך לציין את שפת המקור כי כל אחד יודע שהספר מתורגם לעברית. לעומת זאת לא תמיד ברור מהי שפת המקור. לעתים יש ספק. לכן לעברית לא מספיק לי. מעדיפה: מאנגלית לעברית. מהונגרית לעברית. ובנוסף יש לתת לשפת המקור את המקום הראוי לה.

השאר תגובה