אדם בן תשעים, רב פעלים ועתיר הישגים, מחליט לכתוב ספר על קורותיו. למעשה, כך הוא מסביר, נעתר להפצרות ילדיו, שהאיצו בו לתעד את חייו. כדי להבטיח שהספר יהיה ראוי, הם משכנעים אותו להיעזר בסופרת מקצועית. בניגוד לסופרי צללים רבים – הסוגה הזאת של ספרי זיכרון מוזמנים שכיחה מאוד, ויש אפילו הוצאות לאור שמתמחות רק בספרים כאלה – הסופרת שמתגייסת למשימה המכובדת אינה נותרת מאחורי הקלעים. שמה מתנוסס לצד שמו, שני המחברים, על כריכתו הקדמית של הספר: מנחם בן ימי ויהודית רותם.

כדי לשוות לספר נופך ספרותי מחליט מי שמחליט לא להקדיש את הכתוב רק לסיפור חייו של מנחם, אלא לפתוח אותו במעין מונולוג הנמסר מפיה של חנה, רעייתו. מאחר שזיכרונה אבד לה, לא יכלו הכותבים לשוחח עם חנה, לגבות מפיה עדות ישירה, ולתעד ולעצב את דבריה. כל החלק המוקדש לה נשען, כך ברור, על דבריו של מנחם, על הזיכרונות שלו ממה שסיפרה לו לאורך שנות חייהם המשותפים. את הפערים התבקשה, מן הסתם, הסופרת למלא בכישרונה, ואולי – אין לדעת − זה היה חלקה העיקרי ותרומתה החשובה לספר כולו.

מצד אחד חברו כאן כוחות רבי משמעות. מנחם בן ימי הוא, כאמור, איש שעומדת לזכותו  עשייה רבה ומרשימה מאוד. הוא יליד ורשה, כשמלחמת העולם פרצה היה בן שלוש עשרה. הוא ובני משפחתו חיו בגטו. הוא היחיד שניצל. יומיים לפני פרוץ המרד הבריח אותו אביו לצד הארי של ורשה. האב עצמו, כמו אמו של מנחם ואחותו הקטנה, נספה. מנחם היה פרטיזן ואין ספק שחווה חוויות בלתי נתפסות בעוצמתן. יהודית רותם, שכתבה אתו את הספר, היא סופרת רבת הישגים. שנים עשר ספריה זכו להצלחה וסיפור חייה נוגע ללב ומאלף: בהיותה אם לשבעה ילדים יצאה רותם החרדית בשאלה, התגרשה וניתקה מהחברה החרדית שבה גדלה. אין ספק שאפשר לראות בה מופת של אומץ לב ונחישות.

כל הכוחות הללו היו אמורים ליצור ספר יוצא דופן ורב משמעות. למרבה הצער המשימה לא צלחה. התוצר הסופי הוא אוטוביוגרפיה שאינה אלא דיווח מתמשך, קורקטי, מסודר ומקיף, שמנסה לדייק ולכלול הכול. יש בו המון תיאורים יבשים ונטולי רגש, מכתבים (אותנטיים) שהדמויות כתבו ושלחו −  אלה מובאים כנראה כדי להוכיח את הדברים הנאמרים – יש בו בלי סוף עובדות ומעקב כרונולוגי אחרי קורות החיים של חנה ושל מנחם.

אי אפשר להתווכח עם חשיבותו של התיעוד. כן, כדאי וראוי שנדע מה עבר על אנשים כאלה. מה הם איבדו. מה נאלצו לעשות, לראות, לדעת. אבל כדי שתיווצר אצל הקורא תחושה של מסע אמיתי, כדי שירגיש שליווה את הדמויות מבפנים, הצטרף אליהן עד כדי כך שהוא מבין משהו מתוך נפשן, עליו לעבור חוויה שמידה של שאר רוח אמנותי אמורה להפיח בהן חיים.

למרבה ההפתעה, גם החלק המובא מפיה של חנה אינו מצטייר כיצירה ספרותית, אף על פי שהוא ודאי בדוי בחלקו.

לא זו בלבד: לרגעים מתעוררת תחושה שחלקה של חנה בספר נמסר כמצוות אנשים מלומדה. כאילו כדי להצדיק את העיקר, את העניין עצמו, והוא – מה שיש למנחם בן ימי לספר, על עצמו, על חייו לפני המלחמה ואחריה, על הישגיו (המרשימים!) כדייג וכחוקר, על השליחויות שלו באריתריאה ובאיטליה, על מה שראה ועשה וחשב במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים, על מסעותיו השונים בעולם, ואפילו על השקפת העולם החברתית שלו וכיצד הוא רואה את מציאות החיים העכשווית בישראל. (יש רגעים שבהם מתעוררת מבוכה מסוימת, בשל כמה מהדברים הנכתבים על חנה, שאינה יכולה "להתגונן": מצד אחד מספר בן ימי עד כמה הוא אוהב אותה, ומצד שני אינו מהסס לציין שהיא "לא עשתה לי חיים קלים", ושאת    בית הוריה הנפלא, החם, השקט, שרק כבוד ואהבה שררו בו, "המציאה לה", לדעתו.)

כל אלה ודאי מעניינים מאוד את בני המשפחה שלו, ואולי בעצם גם קוראים אחרים, ובכל זאת מתעוררת בלי הרף השאלה מה ההצדקה להופעתו של הספר הזה. אם משווים אותו עם הרומן האוטוביוגרפי שוב מלך אדום שכתבה חנה קראל – המספר על הישרדותה בוורשה באותן שנים, או עם זיכרונותיו של אברהם סוצקבר מגטו וילנה, אפשר להבין איך נכתבת ספרות של ממש.

ייתכן שלא הוגן ולא ראוי להשוות את הכותבים של מים רבים עם כישרונות פיוטיים חד פעמיים וייחודיים כל כך כמו אלה של חנה קראל ואברהם סוצקבר. ייתכן שיש מקום גם לכתיבה חיצונית, כזאת שאינה יוצרת חוויה אלא רק מספרת עליה: (דוגמה קטנה: "המראות המזעזעים, סיפורי הזוועה וחוויות האובדן נגעו בי". סיכום כזה, ודומיו, גוזל מהקורא כל אפשרות להיות שם, ביחד עם המספר; כשסופר מספר על כך ש"דמעות עמדו בעיני" הוא מונע את הופעתן של הדמעות בעיני קוראיו. כבר אין להן מקום; וכשנכתב ש"לא היה מי שעמד בפני קסמו הסוחף" לא נותר לנו אלא להאמין לעדות, או לפקפק בה. אנחנו לא עדים לה ואיננו משתתפים בחוויה).

האמת תיאמר: ייתכן מאוד שהקריאה הנוחה והפשוטה מאוד שכתיבה כזאת מציעה יכולה לספק את מי שאין להם רצון וצורך להתאמץ ולהשתתף במעשה האמנותי, זה שאמור להיות משותף לכותב ולקורא.