גפנית לסרי קוקיא, "הים של וינה"

החייל הרוסי של אווה אוהב אותה, ואווה זוכרת שגם היא אהבה. היא חושבת:

בכל אחד מקנן, כבר עם לידתו, מצבור שלם של אהבות, סוגים שונים, מניפה של דקויות.

יש אהבה לחתול אפרפר, לאוגר זעיר, לכלבלב פצוע, יש אהבה לגוזל לכוד.

יש אהבה לבובה גידמת, לדובון עיוור, לסבון שנגמר לו הריח, יש אהבה לתיבת נגינה מקולקלת, שהלכה לאיבוד.

יש אהבה לאבא שמבטיח להקריא סיפור בערב ואהבה לאבא שמבטיח אבל מן העבודה שוב לשוב מאחר.

יש אהבה לאח קטן קודח ואהבה לאח שני, צווחן, כזה שלא מוכן לוותר.

יש אהבה לאמא שנסעה וגם אהבה לאמא שלצאת לקניות ממהרת. יש אהבה לדוד שבבחינה חשובה נכשל.

יש אהבה לחברה יקרה שמצאה לה חברה אחרת.

יש אהבה לסבתא שבאה לבקר.

לסב שמעשן סיגר.

האהבה היא חומר בעירה. היא דלק. שני דברים חייבים שיהיו לו, לדלק הזה, כדי שהוא יוצת: מקור של חום דרוש לו, וחמצן.

לאווה החמצן נגמר.

היא אוהבת אותו בדרכה. הגוף הרזה שלו נוסך בה ביטחון. הריח שלו הוא כמו ריח של בית. כשהיה ילד, כך סיפר לה, לא אהב לשחק כדורגל, אך בכל זאת בעט בכדור עם חבריו. המאכל האהוב עליו: מרק.


הים של וינה, הוצאת דביר, סדרת רוח צד

2 תגובות על ״גפנית לסרי קוקיא, "הים של וינה"״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s