לפני כמה רגעים הפכתי את העמוד האחרון בספר הים של וינה, וכל כך הצטערתי שזהו זה, תם ונשלם, אין עוד סיפורים שאפשר להתענג עליהם, לצחוק, להסתקרן, להתפעל.

הספר הוא קובץ מיוחד במינו, אפשר בהחלט לומר –  יוצא דופן – בנוף הספרותי הישראלי בימים אלה. כמה מרענן ומעניין להרחיק מכאן, להילקח למקומות ולזמנים אחרים לגמרי מאשר המציאות הישראלית העכשווית, להכיר דמויות שחלקן מומצאות והאחרות מתבססות בקווי המתאר שלהן – שהסופרת מיטיבה כל כך לעבותם ולמלא אותם בתוכן – על אנשים ממשיים שהתקיימו פעם הרחק מאתנו.

כל הסיפורים בקובץ קשורים בווינה, ורובם גם מתרחשים באותה עיר. הסופרת, גפנית לסרי קוקיא, מטיבה להפליא לתאר את מציאות החיים של אותה עיר, כיום, וגם במאה הקודמת, או בזו שלפניה. וינה של המאה ה-19 מצטיירת לעינינו משכנעת על כל פרטיה, על המנהגים, אורחות החיים ותפיסות העולם של תושביה. אנחנו משייטים לנו, בעזרתה של הסופרת, אל עידנים אחרים, אל חלקים שונים בעיר, אל אנשים שכמו קמים לעינינו לתחייה, ואפשר בהחלט להשתכנע שהסופרת הכירה אותם עד כדי חדירה מפורטת ומדויקת לנבכי נפשם.

באחריתם של כמה מהסיפורים מוסיפה הסופרת ביאור על הדמויות שהיא מספרת עליהן. למשל: "יוזף ואגנר היה רב־המלצרים האגדי של מלון 'זאכר' בווינה, המלון אותו קיבלה לידיה אנה זאכר (1859-1930)…", או: "פרידנסרייך הונדרטוואסר, (1928-2000), היה צייר, פסל ואדריכל אוסטרי. הוא עסק בפעילות חברתית וסביבתית, והיה סוג של זאב בודד ולוחם עצמאי למען אמונותיו…"  אבל ברור לגמרי שהדמויות רק משמשות לה קולב כדי לברוא אותן מחדש, לפענח את מניעיהן ולהביא אותן בפנינו שלמות, משכנעות ועתירות קונפליקטים רגשיים ובין-אישיים מרתקים. במקום אחד הייתי מוותרת על הביאור: בסיומו של הסיפור "הפטרון" נכתב כי "בעת שהותו בווינה היו כמה מחבריו של היטלר הצעיר, חלק מסוחרי האמנות אשר רכשו ממנו את ציוריו, וגם חלק מלקוחותיהם, יהודים". משהו מהחוויה שהסיפור מייצר נגרע, כי גם בלי ההסבר הקורא כבר מבין לאט לאט שהאוסטרי הצעיר, הצייר הכושל שיש לו שאיפות אמנותיות, אינו אלא היטלר בראשית דרכו, המתואר מנקודת מבט חיצונית. אכן, גפנית לסרי קוקיא מצליחה לשכנע אותנו שאלה היו מאפייניו של האיש: יומרני. עני. אכזר (סדיסט! לסרי קוקיא מצאה דרך מעניינת וומשכנעת להביע את הפן הזה באישיותו). מטיל בזולתו תחושות של הערצה והתפעלות ולצדן אימה לא מובנת.

כמה  משמח ומעניין לקרוא על מגוון רחב של אנשים כה רחוקים מהמציאות הישראלית המקומית. לנוע בין מנפריד האלמן ואנגלברטה, בתו של הפרופסור הנערץ עליו, לפגוש את פרידריך הצייר ולהכירו בראשית דרכו האמנותית, להתייסר עם אווה, צעירה שכל בני משפחתה נרצחו ובאמצעות מפתח ישן היא מצליחה לחזור לביתה שזרים ניפצו את כל רהיטיו, וממנה להגיע אל אילנה, סימה ופאני, שעל חייהן מעיב סוד בלתי אפשרי, ובסופו של דבר לפגוש את בני זוג הישראלים, אביבה וקובוי, תיירים בווינה, ללוות אותם אל בית המלון שהסיפור עליו פתח את הקובץ, ולהיות עדים לכל הדקויות של האינטראקציות הסבוכות, המשעשעות, התת־קרקעיות והגלויות, המפכות ביניהם. מתחשק לשאול את גפנית לסרי קוקיא – מאיפה את מיטיבה כל כך להכיר את האנשים האלה? איך זה שאת יודעת כך, על בוריים, את סודותיהם הכמוסים ואת מחשבותיהם הנסתרות? איך הצלחת ליצור גלריה ססגוניות כזאת של אנשים ושל עלילות?

על גבו של הספר העיד עליו עמוס עוז, אחד האנשים שהסופרת מודה להם באחרית הדבר, שזהו "ספר שובה לב". אכן!