אני אוהבת את כולכם, אבל תצטרכו לסלוח לי, איבדתי את הקול מרוב בכי וקינה, ואיבדתי את דעתי לפני זמן מה השנה, לכן איאלץ להקריא את דברי.
תודה לכתבי החוץ של הוליווד. אני רוצה להמשיך את הדברים שאמר יו לורי. הוא, וכולנו כאן בחדר, נמנים עם פלח האוכלוסייה הכי מוכפש כיום בחברה האמריקנית. תחשבו על זה: הוליווד, זרים, עיתונות. אבל מי אנחנו? ומהי בכלל הוליווד? אנשים מכל מיני מקומות שונים. אני נולדתי, גדלתי והתחנכתי במערכת החינוך הציבורית בני ג'רזי. ויולה נולדה בבקתה בדרום קרוליינה. שרה פולס נולדה בפלורידה וגדלה במשפחה חד הורית בברוקלין. לשרה ג'סיקה פאקר היו באוהיו שישה או שבעה אחים. איימי אדמס נולדה באיטליה, ונטלי פורטמן – בירושלים. איפה תעודות הלידה שלהם? רות נגה היפהפייה נולדה באדיס אבבה, אתיופיה, וגדלה ב… אירלנד, כמדומני. היא מועמדת לפרס על תפקיד שגילמה כנערה מעיירה בווירג'יניה. מוצאו של ריאן גוסלינג, כמו של כל האנשים הכי נחמדים, הוא מקנדה, ודב פורטל נולד בקניה, גדל בלונדון, והוא כאן בזכות תפקיד שגילם כהודי בטסמניה.
כך שהוליווד שורצת באנשים זרים, ובכאלה "שאינם שייכים". אם נגרש את כולם, לא יהיה לכם במה לצפות, חוץ מכדורגל ואמנויות לחימה, שאין בהן שום דבר אמנותי.
הִרשו לי שלוש שניות כדי לומר את כל זה, כך ש…
התפקיד היחיד של שחקנים הוא לחדור לחייהם של אנשים ששונים מאתנו, ולאפשר לכם לדעת מה הם מרגישים. השנה היו הרבה מאוד תפקידים רבי עוצמה שהצליחו בכך. הביעו חמלה עוצרת נשימה.
אבל הופעה אחת השנה הממה אותי, נעצה קרס בלבי, לא מכיוון שהייתה טובה. לא היה בה שום דבר טוב, אבל היא הייתה יעילה, והצליחה במטרתה. היא הצחיקה את הקהל שאליו יועדה, והאנשים חשפו את שיניהם. זה היה רגע שבו מישהו שביקש להתיישב על הכיסא המכובד ביותר בארצנו חיקה עיתונאי נכה, אדם שהוא גובר עליו במעמד, בזכויות יתר, בכוח, וגם ביכולת להשיב מלחמה שערה. זה פשוט… שבר לי את הלב כשראיתי את זה… ואני עדיין לא מצליחה להשתחרר מכך, כי זה לא היה בסרט, זה קרה בחיים האמיתיים, והרצון הזה להשפיל, כשעושה את זה על במה פומבית אדם רב עוצמה, מחלחל לתוך החיים של כולם, כי הוא מעניק היתר לאנשים אחרים לנהוג באותה צורה. חוסר כבוד מחולל חוסר כבוד. אלימות מחוללת אלימות. כשאדם חזק מנצל את כוחו כדי לפגוע ולהתעלל באחרים, כולנו מפסידים.
אוקיי, צאו עם זה לדרך.
טוב, זה מביא אותי אל העיתונות. אנחנו צריכים שהעיתונות הערכית והמוסרית תביא לכך שמי שיש לו כוח ייאלץ לתת את הדין. העיתונות חייבת לחשוף כל שערורייה מקוממת. לכן האבות המייסדים קידשו בחוקה את העיתונות וקבעו שתהיה חופשית. אז אני פונה אל עיתונות החוץ של הוליווד, המפורסמת בכך שהחלימה, ומבקשת את כולנו כאן, בקהילה שלנו, להצטרף אלי ולתמוך בוועדה להגנה על עיתונאים, כי חשוב לנו שהם לא יירתעו, והם יזדקקו לנו, כדי שנגן על האמת.
ועוד דבר: פעם הסתובבתי בסט של סרט וקיטרתי על משהו – שניאלץ להמשיך גם בזמן ארוחת הערב, או על שעות העבודה הרבות, משהו כזה, ואז טומי לי ג'ונס אמר לי – איזו פריבילגיה יש לנו, שאנחנו שחקנים, נכון?
כן. זאת בהחלט פריבילגיה, ועלינו להזכיר אותה זה לזה, וגם את האחריות נובעת מהאמפתיה שאנחנו מפעילים. כולנו צריכים להתגאות מאוד בעבודה שהוליווד מכבדת כאן הערב.
חברתי היקרה, המנוחה, הנסיכה ליה, אמרה לי פעם: "קחי את לבך השבור, ועשי ממנו אמנות".
לעברית: עופרה עופר אורן
עופרה היקרה, מילים כדורבנות (של מריל סטריפ ושלך שנותנת לה במה). עידן קשה הוא העידן בו אנו חיים. מבית ומחוץ.
אכן. עידן שבו לאמת ולעובדות אין לכאורה משמעות. גם כשיש תיעוד לאופן שבו טראמפ חיקה עיתונאי נכה, הוא יכול להכחיש, לטעון – "בחיים לא הייתי עושה דבר כזה", והדוברת שלו יכולה להסביר שאנחנו צריכים להתייחס רק למה שטראמפ "מרגיש, עמוק בלב". שקרים אלימות וולגריות שולטים. כדברייך:
מבית ומחוץ.
התשובה של טראמפ, בציוץ קצר ומעליב, לא אחרה לבוא…
אני אוהבת אותה וכל מילה שהיא אמרה. אבל בינינו, זה מעט מדי, מאוחר מדי.
היא נאבקה למען הילרי, לפני הבחירות. לשווא.
מריל,מריל, עד מאד יפית – ועלית.
רבים עד מאד הגשרים במדיסון, ומחוזות אחרים.
כוכבי הוליווד יקרים, השמש איננה זורחת מחלק מסויים מגופכם, ואתם בסך הכל אנשים בעלי כישרון משחק ולא יותר. העובדה שאתם נחשפים בפני מיליוני אנשים מעל המסך, אינה מקנה לדעתכם משקל רב יותר מאשר לכל אזרח אחר. אם מי שנבחר בצורה דמוקרטית אינו לטעמכם – יש לכם בעיה, אך אל תנסו לשנות את הבחירה באופן לא דמוקרטי. תתנחמו בעובדה שאינכם לבד, גם בישראל יש אמנים "סלבריטאים" שאינם מסכימים עם דעתו של הבוחר ומנסים להשפיע באמצעות כלי התקשורת העומדים לרשותם.
הקשבת בכלל לדבריה (או קראת אותם)?! אם כן, יש לך, כך נדמה לי, בעיה בהבנת הנקרא. אם לא, אין שום ערך לתגובתך.