כריסטיאן מונג'יו, "בגרות": האם המטרה מקדשת את האמצעים?

הסרט הרומני "בגרות" נעטר בשבחים רבים. כך למשל זכה הסרט בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן ב-2016.

לטעמי פגמיו  גוברים על מעלותיו.

הסרט מציג לכאורה עמדה מוסרית וערכית שאין כל קושי להבינה. גיבורו, רופא בשם רומיאו, שב ומסביר כי לפעמים התוצאה חשובה יותר מהדרך. אנו נתבעים להכריע אם העמדה הזאת ראויה. רומיאו חדור מטרה. הוא שואף לשלוח את בתו היחידה ללמוד בקיימברידג', והוא קרוב מאוד למימוש השאיפה: הבת בעצם כבר התקבלה שם ללימודי פסיכולוגיה. עליה רק לעמוד בהצטיינות בבחינות הבגרות, בתום לימודיה בבית הספר התיכון בעירה, קלוז'. משם הדרך אל העתיד שהאב מועיד לה סלולה, לכאורה. אבל משהו משתבש: מישהו תוקף את הבת בדרכה אל בית הספר שבו היא אמורה להיבחן. בשל הטראומה שעברה ספק אם תצליח בבחינה. מכשול גדול ניצב אם כן בין האב לבין שאיפותיו. כי זאת יש להבין: הבת עצמה כמעט אינה שותפה לחלומותיו של אביה. במרוצת הזמן הצופה מבין שהיא משמשת לו בעצם כמעין מכשיר שבאמצעותו ינסה לפרוח, להסתלק מרומניה, כפי שכבר עשה בעבר, אבל שב, לצערו. הוא מתעב את ארצו, רואה את כל מה שפסול בה, וחולם על העולם האידיאלי הקיים, כך הוא משוכנע, במקומות אחרים.

מה יעשה עתה האב, כדי שתוכניותיו יצאו לפועל? חרף נטייתו לנהוג ביושר ובהגינות, הוא מתפתה לפעול באורח לא חוקי, כדי להבטיח את הצלחתה של בתו. הקונפליקט המוצג הוא מוסרי. האם המטרה מקדשת את האמצעים? האם מוצדק להרחיב את טווח ההתנהגויות, לנהוג בצורה מושחתת, כדי להצליח במימוש מטרה ראויה כשלעצמה? זאת בהחלט סוגיה שראוי לדון בה.

הבעיה לדעתי היא שהסרט אינו עושה זאת באופן משכנע. האב מוצג כגבר שתלטן שרואה את המציאות אך ורק מנקודת המבט של עצמו. הוא קובע מה יקרה, והוא מכתיב לכולן את ערכיו ורצונותיו. היינו אמורים אולי לחוש קורת רוח כשבסופו של דבר העריץ נוכח שאינו יכול להשליט כל הזמן את רצונותיו, בלי להתחשב באחרים. היינו אמורים אולי לחוש שמחה לאיד, להיות מרוצים מכך שהנשים שבחייו מתקוממות, בסופו של דבר, ומעמידות אותו "במקומו". הבעיה לטעמי היא שלא חשתי שום הזדהות עם אף אחת מהדמויות. גם לא עם מישהי מהנשים. שום דבר שהיה קורה לכל אחד מהאנשים הללו, כולל הרופא, לא היה משנה לי כהוא זה. הריחוק המנוכר של הסרט מגיבוריו חותר תחת אמירתו. אם אף אחד מהאנשים לא נעשה חשוב רגשית לצופה, היצירה מחמיצה את העיקר.

הפריעה לי גם התחושה שאיני מאמינה למה שמתרחש לנגד עיני. רומיאו רופא? קשה להאמין. אמנם הוא מגיע מדי פעם לבית החולים, לעתים נדירות, יש לומר, אבל גם אז לא נראה שהוא יודע משהו. הוא נראה כמו שחקן ש"מציג" רופא. לא רואים אותו בפעולה. אין לו מושג מה מתרחש סביבו. כך למשל, כשאחד הפציינטים הכי חשובים שלו מת, הוא לא יודע על כך. לעינינו מופיע שחקן מגושם שמדקלם משפטים ומחזיק קלסר, רק משום שכך הורה לו הבמאי.

גם הדמויות הנשיות השאירו אותי, כאמור, אדישה לגמרי. ממש לא אכפת היה לי מה יקרה לבת חמוצת הפנים, לרעיה היגעה, האפופה עשן סיגריות, למאהבת שקשה להאמין לתשוקתה הסוערת. לא האמנתי לרופא ולמאהבת כשזאת ביקשה ממנו לשמור על בנה, כי היא "צריכה ללכת לרופא", והוא אינו שואל אותה אף שאלה, אינו מביע שום עניין. לגמרי לא היה חשוב לי להבין מי ניפץ את חלונות ביתו של רומיאו. הסרט נפתח בחידה אבל אינו מספק לה פתרון, אלא רק, אולי, רמז כה קלוש, עד שלא בטוח שהוא קיים בכלל. הכול קיצוני, טכני ולא משכנע.

עם כל זאת, יש לזכור שהסרט זכה לביקורות נלהבות, וכאמור גם לפרסים יוקרתיים. מוטב אולי אם כן שהקוראים ילכו וישפטו בעצמם. אשמח לקרוא תגובות ולהבין אם ובמה טעיתי בהתרשמותי ממנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s