פֶּרְסִי בִּישׁ שֶׁלִי, אחד המשוררים הרומנטיים האנגלים הנודעים, חי באינטנסיביות ובעוצמה רגשית, כמי שמזדרז להספיק כמה שיותר, כאילו ידע שימות צעיר.

ב-1811, כשהיה רק בן תשע עשרה, ברח לסקוטלנד עם אהובתו בת השש עשרה, בתו של בעל בית קפה. הוא נשא אותה לאישה הרחק ממשפחותיהם, ובלי רשותן. עוד לפני כן הספיק פרסי ביש להסתכסך עם אביו כי סולק מהאוניברסיטה בגלל מאמר שפרסם ביחד עם ידידו הקרוב, תומאס ג'פרסון הוֹג. שם המאמר היה "הצורך באתיאיזם" ובו הסבירו השניים את משנתם: בעד צמחונות ואהבה חופשית ונגד הדת. כשפרסם את המאמר, וכשנשא אישה צעירה כל כך בניגוד לדעתו של אביו, התעלם פרסי ביש מהאפשרות שאביו יפסיק לממן אותו ואולי אפילו ינשל אותו מהירושה שנועדה לו, בהיותו הבן הבכור.

בני הזוג שלי חיו תחילה באירלנד, שם הצטרף אליהם הוג, הידיד מהאוניברסיטה, וביקש לפעול על פי עקרונות האהבה החופשית שבהם דגלו, ולנהל קשר אהבים משולש. פרסי ביש לא הסתייג. הבעיה הייתה שהארייט לא התלהבה מהרעיון וסירבה לצרף את הוג לחייהם המשותפים. כל אותה עת כתב שלי שירים, שברובם שיחק הטבע תפקיד חשוב ומרכזי.

שנתיים אחרי שנישאו פרסי ביש והארייט נולד בנם, אבל עוד לפני כן הוא הספיק להתאהב בצעירה בשם מרי, בתם של הוגה דעות וסופרת שהעריץ. שוב עלה עניין האהבה החופשית. פרסי ביש הציע להארייט לשנות את מעמדה ולחיות אתו באחווה,"כמו אחות" במקום כרעיה, כדי שיוכל לממש את אהבתו למרי. הארייט סירבה, ואז נטש אותה וברח עם מרי לשוויץ. השניים נאלצו לשוב ללונדון, עקב חסרון כיס. שלי התקשה מאוד לפרנס את אשתו הראשונה ואת אהובתו, ואחר כך גם את בנו, עד שירש כסף מסבו. והנה פעם נוסף עלה רעיון האהבה החופשית: הוג חָבַר שוב אל ידידו, והפעם הציע סידור של חיים בשלושה ביחד עם מרי. בני הזוג הסכימו, אבל עד מהרה איבדה מרי עניין בהוג כמאהב.

ב-1816 התרחש אירוע שאיש מהמשתתפים בו לא יכול היה לשער איזה חותם ישאיר: פרסי ביש, מרי ואחותה קלייר, נסעו לז'נבה, שם פגשו את המשורר הלורד ביירון. בערב קר אחד החליטו הארבעה על תחרות כתיבה של סיפורי אימה. מרי כתבה את "פרנקנשטיין", שנחשב כיום כסיפור המדע הבדיוני הראשון, שהעניק השראה לכמה סרטי קולנוע, ונהפך למטבע לשון.

לאחר שבני הזוג חזרו משוויץ התרחשו כמה אסונות: אחותה-למחצה של מרי ואשתו של פרסי ביש, התאבדו. הארייט הטביעה את עצמה. זמן מה אחרי כן נשא פרסי ביש את מרי לאישה.

ב-1820 כתב פרסי ביש את השיר "הפילוסופיה של האהבה" (כאן בתרגומי):

מֵימֵי מַעְיָן נִמְהָלִים בַּנָּהָר,
נְהָרוֹת מִתְמַזְּגִים עִם הַיָּם.
כֹּל כִּוּוּן בַּשָּׁמַיִם לָעַד מְחֻבָּר
וְיֵשׁ רֶגֶשׁ מָתוֹק בָּעוֹלָם.
אֵין בָּחֶלֶד דָּבָר שֶׁנִּשְׁאָר לְבַדּוֹ
וְהַכֹּל עַל פִּי חֹק אֱלֹהִי.
גַּם רוּחוֹת נִפְגָּשׁוֹת וְאֵינָן נִפְרָדוֹת
אָז מַדּוּעַ לֹא אַתְּ וַאֲנִי?

הִנֵּה הֶהָרִים מִתְנַשְּׁקִים בָּרָקִיעַ
וְגַל נֶאֱחָז בְּעוֹד גַּל;
גַּם פְּרִיחָה שֶׁתִּזְנַח אֶת אָחִיהָ
תֵּדַע, שֶׁעַל כָּךְ לְעוֹלָם לֹא נִמְחָל.
קַרְנֵי הַחַמָּה מְחַבְּקִים אֲדָמָה,
יָרֵחַ זוֹרֵחַ נוֹשֵׁק אֶת הַיָּם,
אַךְ לַשָּׁוְא כֹּל הַטּוֹב, לֹא בָּרוּר לְשֵׁם מָה,
אִם לֹא תְּנַשְּׁקִי אוֹתִי גַּם.

כדרכו, משתמש פרסי ביש בטבע כדי להביע את רגשותיו. בשיר מפציר הדובר באהובתו. מצביע על כוחות הטבע שכולם מתמזגים, נפגשים, נאחזים ונוגעים: המעיין נמהל בנהר הזורם אל הים ומתערבב בתוכו, הרוחות נפגשות, ההרים מתנשקים על קו הרקיע, השמש נוגעת באדמה, אף פרח אינו נוטש את אחיו, והירח נושק לים. אם כך, אם היקום כולו עסוק בנגיעות, ליטופים והתמזגות, איך ייתכן שאת לא תנשקי אותי?

זהו שיר פיתוי, שבו גייס פרסי ביש את העולם ומלואו כדי להוכיח לאהובה שהטבע עצמו אמור להתוות לה את הדרך אליו ואל נשיקות פיו.

שנתיים אחרי שכתב את השיר, בהיותו רק בן עשרים ותשע, נקלעה ספינה שהפליג בה פרסי ביש שלי לסערה, והוא טבע ומת. כל אותם מים שהתמזגו בנהר וזרמו אל הים נטלו את חייו. גופתו נשרפה, למעט לבו, שאותו שמרה מרי עד יום מותה.

לגרסה האנגלית של השיר