"ועוד לפני שהבנתי מה ואיך קורה, היינו רק שתינו. רק היא ואני עליה, קצרת נשימה ומבוהלת מהתנועה הנמהרת שבה היא מניחה את רגלה מילימטר מפי התהום בצד ימין, מהקירבה המוגזמת מדי לסלעים המשוננים בצד שמאל, ומן הקצב שרק הולך ומתגבר ולא מואט, אף לא לקראת העיקול החד שלפנינו. שועטת-מתפתלת למעלה, בלי להותיר לי כל סיכוי לעצור אותה או לקרוא לעזרה", מספרת רחל מראני, מחברת הספר לשמוט, סיפור אהבה, על מה שחוותה בפטרה שבירדן: מדריך הטיולים הציע לה ולבן זוגה להעפיל אל ראש ההר כדי לחוות את כל יופיו של "הסלע האדום". ילדים בדואים הציעו להם לרכוב על פרדות, והמחברת מספרת על המחשבה שעברה בדעתה: "קצת נרכב, קצת נטפס […] וגם נעזור לחמודים האלה להתפרנס, למה לא?"

אלא שלפרדה היו רעיונות אחרים. ברגע שחשה את משא הרוכבת, הפתיעה את בעליה ופרצה בדהרה כלפי מעלה, והשאירה מאחוריה את כולם. וכאן הייתה למספרת הארה שמשקפת במידה רבה את רוחו של הספר: בתחילת הדרך, אחוזת בעתה משעטתה של הפרדה, לא ידעה מראני את נפשה. "היינו רק שתינו. רק היא ואני עליה, קצרת נשימה ומבוהלת מהתנועה הנמהרת שבה היא מניחה את רגלה מילימטר מפי התהום בצד ימין, מהקירבה המוגזמת מדי לסלעים המשוננים בצד שמאל ומן הקצב שרק הולך ומתגבר ולא מואט, אף לא לקראת העיקול החד שלפנינו." תגובתה הראשונית, הטבעית, היא להתאמץ ולהשתלט על הפרדה המתפרעת. אבל אז עולה בדעתה מחשבה אחרת. פתאום היא מבינה כמה היא יהירה. הרי הפרדה הזאת מיטיבה להכיר את הדרך שבה היא דוהרת פעמים רבות כל יום. ואין לה, לפרדה, שום כוונה להתאבד. ואם כך, "למה שאפקפק בכלל באינסטינקטים שלה?"

כשהמחשבה הזאת מציפה אותה היא מניחה לפחדים, ומתמסרת לרגע ולחוויה. שלווה שלא תיאמן יורדת עליה. "שקט עמוק" ועמו גם "תחושת חיות צלולה וזורמת". במשך העלייה אל ראש ההר היא לומדת "ככה. פשוט להיות."

ובעצם – על כך הספר, ששמו אומר עליו הכול: יש פה סיפור אהבה, ויש כאן לימוד של "שמיטה". אנחנו מכירים את המושג של שנת שמיטה מהיהדות: השנה השביעית שבה אנו מצווים לשבות מחלק גדול מהמלאכות בשדות חקלאיים בארץ ישראל ולהפקיר את הפירות לכל המעוניין לקטוף אותם. זוהי שנת מנוחה, לעובדים ולאדמה. אבל "שמיטה" בהקשר של הספר מדברת על עוד עניין: על פי הבודהיזם מקום שיש בו סבל מעיד על היאחזות עקשנית במשהו שראוי לשחרר. "וכגודל האחיזה – עומק הייסורים". רחל מראני מתארת בפנינו את התהליך שבו למדה להרפות, לשחרר, "לשמוט", בשני המובנים.

ב-2002 היא הקימה את "הקרן למצוינות תרבותית": מיזם, "סטארט אפ", כדבריה, שנועד לתמוך, ללוות ולטפח אמנים ישראלים מצטיינים. לא, כך היא מסבירה, בכך שהעניקו לאמנים "דגים" אלא סיפקו להם "חכות" כלומר – לא מענקים כספיים, אלא סיוע בפיתוח כישוריהם, כדי שיממשו את כישרונם האמנותי בארגון הקריירה שלהם. אנשי עסקים, חברות וקרנות בינלאומיות השקיעו כסף, ורחל מראני, היזמית, ניהלה את הקרן.

עד שב-2008 חשה שהיא זקוקה ל"שנת שמיטה", שכן הפעילות בקרן, שהייתה כה חשובה לה, עד כדי הזדהות מוחלטת עמה, החלה להסב לה ייסורים, שאת משמעותם וסיבותיהם לא הצליחה להבין.

הספר שכתבה הוא מסע של פענוח. אחד המפתחות שבהם היא משתמשת כדי להבין את עצמה הוא סיפור תלמודי ששלח לה אחד מאמני הקרן. גיבוריו הם שניים, רבי יוחנן, שהיה לפני 1700 שנה ראש הישיבה בטבריה, וריש לקיש, ראש כנופיה של שודדי דרכים. באגדה נפגשים השניים כשרבי יוחנן שוחה בירדן, ריש לקיש רואה אותו ומצטרף אליו, וחילופי הדברים ביניהם, המובאים בפנינו בתמציתיות, משנים את חייהם, ובמידה מסוימת גם את חייה של רחל מראני. שוב ושוב היא דולה רגעים מתוך הסיפור, בוחנת אותם, שוקלת פרשנויות של אנשים אחרים – מה היה טיב היחסים בין השניים? האם מדובר פה בסיפור אהבה? אהבת בשרים אפילו? במורה ותלמידו? בשני חכמים שניהלו חיי התנצחות ופלפולים והעשירו זה את זה? ומדוע משפט שנאמר, על השפעתו של רבי יוחנן על ריש לקיש כאילו "עשה אותו איש גדול" מטריד מאוד את מנוחתה? האם אפשר בכלל "לעשות מישהו"? או שסוקרטס צודק בתפישתו לפיה יש לכל אחד מאתנו תפקיד של "מיילד" ונוכל רק לאפשר לפוטנציאל של זולתנו להתגלות?

לשמוט, סיפור אהבה הוא ספר יוצא דופן. מצד אחד, הוא אישי מאוד, וידויי ונוגע ללב בכנותו. מראני מספרת בגילוי לב על ציפיות ואכזבות ועל תהליך של למידה והתפתחות. מכתבי האהבה האינטימיים השזורים בין הפרקים מצטיינים ביכולתה ללכוד יופי מוחשי ולהביאו אלינו.

מצד שני, הספר עתיר בציטוטים רבי השראה, ושואל שאלות מרתקות. למשל: מה חשוב יותר לאמנים, המטרה או הדרך? מהי מצוינות? מה קורה לאמן שמתעלה מעל אחרים בתחום העיסוק שלו? איך אפשר להימנע מביקורת פוגעת? (לפי אריסטו, שאותו היא מצטטת, "אתה רק צריך להימנע מלומר משהו, לעשות משהו או להיות מישהו…"), מדוע נדיבות-עצמית אינה אנוכיות? מהו סוד התנועה המחזורית שכופה את הקצב שלה על הכותבת ומאלצת אותה, עוד לפני שהיא מבינה מדוע, לשמוט, להרפות, ולקחת לעצמה את שנת השמיטה הנחוצה לה?

באחד הפרקים בוחנת רחל מראני את השאלה "מה כוחו של גילוי לב" ונוכחת כי מי שמרשה לעצמו להיות אותנטי, פתוח וגלוי לב, זוכה להיווצרות של "תנועה מתעצמת של אנרגיות", לתחושה רבה של "האוויר הצח, המסכים שנופלים, ואינטימיות גדולה," כי זהו "כוחה של הפגיעות". הספר שלפנינו − אותנטי, פתוח, גלוי לב, רב-כוח בפגיעות שהוא חושף − מוכיח שאכן כך.