ג'ון מק'קרֵיי, סגן אלוף קנדי בן 43, יושב בחלקו האחורי של אמבולנס ומביט בקברו של צעיר שרק אתמול מלאו לו 22. אלכסיס הלמר נהרג באותו בוקר מפגיעה ישירה של פגז גרמני שנורה לעברו.

פרגים אדומים כדם מלבלבים סביב הקברים. מק'קרֵיי מחכה להגעתם של פצועים נוספים אל התחנה לעזרה ראשונה שבה הוא משרת כרופא. הסוללות של יחידת התותחנים שהוא סגן המפקד שלה מוצבות על הגדה המערבית של נהר ייפרס, בדרום מערב בלגיה. מלחמת העולם הראשונה החלה לפני שנה ותסתיים רק בעוד שלוש שנים.

ליד הקבר של ידידו כותב מק'קרֵיי את השיר "בשדות של פלנדריה" שזכה בקנדה למעמד קנוני. קטע ממנו מופיע על גבי השטר של 10 דולר קנדיים. מרבים להשמיע אותו בעצרות זיכרון לא רק בקנדה, אלא גם בארצות הברית ובאנגליה, והוא אחד השירים המזוהים ביותר עם אותה מלחמה, שגבתה את חייהם של כ-16 מיליון בני אדם, והותירה כ-20 מיליון נכים. בזכות הפרגים המתוארים בשיר נהפך הפרח לסמל המוכר ביותר בקרב תושבי חבר העמים הבריטי, המציין את זכרם של החיילים שנהרגו בקרבות.

הנה השיר (בתרגום שלי):

בשדות של פלנדריה
בַּשָּׂדוֹת שֶׁל פְלַנְדְרִיָה הַפְּרָגִים פּוֹרְצִים,
בֵּין שׁוּרוֹת סִמּוּנֵי הַצְּלָבִים הֵם צָצִים,
וְרַק  בָּרָקִיעַ עֶפְרוֹנִי עֲדַיִן עָף
בְּאֹמֶץ מְזַמֵּר וְעוֹד מֵנִיד כָּנָף
אַךְ רַעֲמֵי הַפִּצּוּצִים מַעֲלִימִים קוֹל צִיּוּצִים.

אֲנַחְנוּ הַמֵּתִים. רַק לִפְנֵי זְמַן מָה
עוֹד חַשְׁנוּ אֶת הַשַּׁחַר וְאֶת זֹהַר הַחַמָּה,
אָהַבְנוּ, נֶאֱהַבְנוּ וְעַתָּה אָנוּ שׁוֹכְבִים
בַּשָּׂדוֹת שֶׁל פְלַנְדְרִיָה.

עַתָּה אַתֶּם עִם הָאוֹיֵב הַמְשִׁיכוּ נָא לְהִלָּחֵם
וַאֲלֵיכֶם בְּיַד רָפָה נַשְׁלִיךְ לַפִּיד הוּא שֶׁלָּכֶם,
וַעֲלֵיכֶם אוֹתוֹ לָשֵׂאת
אַל תִּמְעֲלוּ בְּמִי שֶׁמֵּת,
אַחֶרֶת לֹא נוּכַל לָנוּם גַּם אִם פְּרָגִים פּוֹרְחִים,
בַּשָּׂדוֹת שֶׁל פְלַנְדְרִיָה.

כשמלחמת העולם הראשונה פרצה היו מי שכינו אותה "המלחמה שתשים קץ למלחמה". הכרזת המלחמה גררה פרץ של התלהבות פטריוטית. אחד מסמליו המוכרים ביותר הוא הפוסטר "ארצך זקוקה לך" שהופץ באנגליה כדי לשכנע צעירים להתגייס. על ההתלהבות להתגייס ולהילחם כתב משורר ידוע אחר, זיגפריד ששון האנגלי את השיר "התאבדות בשוחות" (כאן בתרגום שלי):

התאבדות בשוחות
הִכַּרְתִּי פַּעַם נַעַר, שֶׁהָיָה חַיָּל רָגִיל,
חִיֵּךְ כָּל יוֹם אֶל הָחַיִּים בְּרֵיקָנוּת וְגִּיל,
שָׁלֵו יָשַׁן, בָּדָד, אוֹתוֹ הָחֹשֶׁך לֹא הֵעִיר,
וְאָז עִם שַׁחַר הוּא שָׁרַק עִם צִפּוֹרֵי הַשִּׁיר.

בַּחֹרֶף בַּשּׁוּחוֹת, כֹּה מְבֹהָל וְגַם עָגוּם,
מֵרַעַשׁ, וְכִנִּים סָבַל וּמִמַחְסוֹר בְּרוּם,
ואז תָּקַע הוּא לְעַצְמוֹ כַּדּוּר אֶחָד בַּמֹּחַ,
אִיש לֹא דִּבֵּר עָלָיו יוֹתֵר, הוֹ כַּמָּה קַל לִשְׁכֹּחַ.

אַתֶּם שֶׁכֹּה זְּחוּחִים, בְּעֵינֵיכֶם נִצַּת בָּרָק,
הַמְּרִיעִים לַחַיָּלִים הַצּוֹעֲדִים בַּסָּךְ,
חִמְקוּ מִכָּאן מַהֵר הַבָּיְתָה, שְׂאוּ לָכֶם תְּפִלָּה
לְבַל תַּכִּירוּ אֶת הַתֹּפֶת בֹּוֹ הַצְּחוֹק נִבְלָע.

ששון, בן לאב יהודי ממוצא עיראקי ולאם אנגליה, התגייס לצבא בהתלהבות וזכה בכמה עיטורים, אבל אחרי שלוש שנים, כאשר הייאוש באירופה ובשוחות גבר, שינה את טעמו והחל לכתוב שירים פציפיסטיים, פרסם הצהרה בגנות המשך הלחימה, ובצעד הפגנתי אפילו השליך לנהר את אחד העיטורים שקיבל. ששון  היה משוכנע "שאלה שבידם הכוח לסיים את המלחמה, מאריכים אותה במתכוון" ותיאר את המלחמה כהונאה וכטרגדיה. הוא נשפט בבית דין צבאי ודינו עלול היה להיות הוצאה להורג בפני כיתת יורים, אך עונשו הוקל והוא נשלח לאשפוז פסיכיאטרי בטענה שפעל מתוך טירוף הדעת.

זיגפריד ששון נפצע אמנם בקרבות, אבל החלים וזכה להאריך ימים. ג'ון מק'קרֵיי לעומתו, נהרג באחד הקרבות על אדמת צרפת, כחצי שנה לפני תום המלחמה.

ב-11 בנובמבר 1918, לפני 98 שנים, נכנעו הגרמנים וביקשו הפסקת אש. מי יכול היה אז לשער בנפשו שהמלחמה שנועדה לסיים את כל המלחמות תהיה רק המבוא למלחמה הבאה, הנוראה לא פחות ממנה.

המקור האנגלי:

בשדות של פלנדריה

התאבדות בשוחות