שושי בריינר, "כתב סתרים": מה גובר, המבוכה או העניין?

עורך שעובד בהוצאה לאור בשם "אבוקה" מחליט לכתוב סיפור בדוי על שתי דמויות שהוא מכיר. גיבורי הסיפור שלו הם אלכס, העורך הראשי של "אבוקה", ואיה, סופרת שהוא עצמו הביא להוצאה אחרי שקרא סיפור שלה וסיפר עליה לאלכס.

הוא רוקם סיפור אהבה בין השניים, מתאר כיצד נוצר ואת המכשולים להתפתחותו ולמימושו. הוא מספר הכול בגוף שלישי, אבל מנקודת המבט של איה. מתאר את רגשותיה, מפחי הנפש שלה, את הגעגועים והערגה שהיא חשה.

ברור שלא יעז להראות את הסיפור לאלכס, או יצפה לכך שההוצאה לאור שבה הוא עובד כבר שנים תפרסם את הסיפור שלו בספר, ולא רק משום שהסיפור עוסק באלכס, אלא גם מכיוון שבעבר כבר נחל אכזבה כשסיפור אחר שכתב נדחה. בעודו בשלבי הכתיבה האחרונים של הכתיבה מפתיע אותו אלכס ומבקש ממנו לקרוא בדחיפות סיפור שכתב. ומדוע הדחיפות? כי בסיפור אלכס פונה אל אישה אהובה, ומנסה להבהיר לה מדוע הנחיל לה אכזבות ומפחי נפש, בתקווה לשוב ולכבוש את לבה.

ובכן, יש לפנינו שלושה סיפורים: זה שכתבה שוש בריינר: הרומן שנקרא כתב סתרים, הסיפור שכותבת דמות מתוך הרומן (העורך), והסיפור שכותבת דמות נוספת (העורך הראשי).

לכך נוסף עוד רובד: המספר בסיפור השני, פרי עטו של העורך הראשי, הוא המלאך השומר עליו, האחראי לשלומו, המפקח על מעשיו. המלאך מעיר הערות, מציג רעיונות פילוסופיים ושוזר בסיפור המעשה פסוקים מהתנ"ך כדי להדגים רעיונות שונים.

גם בסיפור הראשון יש התערבות חיצונית: זהו קולה של נאוה, אשתו המנוחה של העורך, שפונה אליו במהלך הכתיבה (דבריה נכתבים בגופן שונה כדי להקל על הקורא), מעירה לו הערות, מציעה לו הצעות, מעודדות אותו, מזכירה לו אירועים מחייהם המשותפים, לפני שמתה, ולפעמים אפילו נוזפת בו. הכותב יודע שהיא איננה שם באמת, שאלה המחשבות שלו, שפועלות כמו אפקט הניכור בתיאטרון של ברכט. המחזאי והבמאי הגרמני ביקש "לנער" מדי פעם את הקהל כדי שלא ייסחף ולא ישכח שהוא צופה בהצגה. הוא רצה למנוע את היווצרותה של "תודעה כוזבת". הדיבור הישיר של האישה המתה, הנשזר בתוך הרצף הסיפורי, מנתק את הקורא כל פעם ומזכיר לו שהוא קורא סיפור בתוך רומן, ובעצם – ששום דבר כאן לא "אמיתי".

בין הקורא לכותב מתקיים בדרך כלל חוזה: אתה תיקח אותי אתך לעולם אחר שתברא למעני, אני אלך אתך ואאמין לך שבזמן שאני קורא אני "באמת שם", במציאות החלופית שעיצבת במילותיך. ההליכה הזאת לעולמו של הסיפור יכולה להתפרש כאסקפיזם, אבל אפשר לראות בה גם הזמנה ליציאה אל מחוזות נשגבים שההתעלות אליהם משנה את התודעה ומותירה בה חותם ששורד גם אחרי שהקריאה מסתיימת. המעבר הזה נפגם בספר שלפנינו, כי שוב ושוב מזכירים לנו שהסיפור הוא רק המצאה, והמציאות החלופית "האמיתית" היא בעצם חייו של העורך הכותב את הסיפור, געגועיו אל אשתו וזיכרונותיו ממנה ומחייהם המשותפים.

אבל הקושי האמיתי נוצר בחלק השני של הרומן. העורך שאלכס מגיש לו את הסיפור חש טינה כלפי הבוס שלו, אבל, כרגיל, נאוה המתה "מזכירה" לו  עד כמה אלכס היטיב אתם כשחלתה, ולכן הוא נעתר לבקשה. ואז, כך הוא מספר לנו, "עבדתי  כמו פסל שמצא על החוף גזע עץ סחוף, ומיד הכיר בו את גופו המעונה של ישו. עליו לדאוג לאחדותה ולברירותה של הדמות, את הענפים המיותרים הוא מקצץ, את השקעים ההכרחיים הוא מעמיק, אבל הוא תמיד עובד עם מה שיש. ואין לטעות: בראשית היה ישו גזע עץ סחוף". יש משהו קצת מביך בכך שסיפור מסגרת מעיד על הסיפור הכלול בו באופן שמעורר ציפיות רמות כל כך. הקורא מבין שהוא אמור עכשיו לפגוש שלמות. יצירה שכל מה שמיותר בה כבר קוצץ ושויף. שהשקעים ההכרחיים בה הועמקו. שהיא חומר גלם שעובד היטב. שהיא ישו, לא פחות! אבל למרות ההבטחה, אולי  − היומרה, היבטים רבים בסיפור השני, מעוררים תחושה של אי נוחות.

קודם כל, הרעיון כולו מעורר סימני שאלה: כי הסיפור השני מציג לכאורה את נקודת המבט של הגבר שהופיע בסיפור הראשון. בשני הסיפורים השמות של בני הזוג השתנו. לא עוד אלכס ואיה, אלא יונתן ורעיה. את שני הסיפורים כתבו, כאמור, דמויות שונות (ולמעשה– אותה סופרת, שושי בריינר, כמובן), אבל הם אותו סיפור, מנקודות מבט שונות. איך זה קורה? איך ייתכן ששני סיפורים שכתבו אותם שני אנשים שונים מתארים סיטואציות זהות? איך זה ששניהם משתמשים לפעמים אפילו בדימויים זהים? למשל − האישה בסיפור הראשון אומרת לאהובה שהיא רוצה להיות לחם, כלומר – יומיומית, פשוטה, נחוצה. בסיפור השני היא אמנם שונה, היא אינה סופרת אלא חוקרת, ויונתן אינו עורך בהוצאה לאור אלא היסטוריון ואיש אקדמיה, אבל הנה, אותה התבטאות בדיוק – היא רוצה להיות לחם, מקסימום בריוש. (בסיפור הראשון הגבר הוא זה שמציע לה את עניין הבריוש). בסיפור הראשון מודגשים חשדותיה של האישה, ובסיפור השני − הצדקותיו של הגבר.

אילו סופרו שתי הגרסאות, של האישה ושל הגבר, מפיה של אותה דמות (ואפילו ישירות מפיה של הסופרת!) היה יכול להיות כוח במלחמת הגרסאות הזאת, אבל כאן הן רק מעוררות תמיהה. האם הסיפורים זהים? אם כך מדוע שמות וזהויות אחרות? האם אינם זהים? אם כך מדוע הם דומים כל כך בחלקים רבים ועוסקים בדיוק באותו קונפליקט, עם אותה הסתבכות, אבל בשמות שונים?

וזה לא הכול. כי החלק המביך ביותר בסיפור השני הוא המפורשות המינית שבו. יש לה לכאורה הצדקה: ההיסטוריון שלנו כותב ספר העוסק במיניות. הוא כותב על כך שבימי הביניים השיח על מין התקיים "רק כחלק מדיונים משפטיים", שעד המאה התשע-עשרה "נעשתה המיניות למושג הקשור ביחיד, בפרט", ושכיום "המין נחשב כבר למופע חיובי בחיי האדם, והמיניות תנאי לשלמות אישית". אלה הדברים שהמחברת שמה בפיו של יונתן, החוקר, (ליתר דיוק –בקולמוסו). אין ספק שאנו, הקוראים במאה העשרים ואחת, מאמינים מאוד במיניות שלנו ודוגלים בה. ובכל זאת לגמרי לא ברור מה לכך ולצורך לתאר משגלים באופן שבו הם מובאים שוב ושוב בסיפור השני. אברים מזדקרים, נרטבים, עוברים עיסוי, נחדרים, בלי שום עידון, בלי שום ניסיון לבטא את הדברים במרומז, בתחכום, באופן שלא יהיו הדבר עצמו, המוגש בגסות, אלא ירוממו אותנו אל איזו משמעות סמויה, פנימית, אל איזה חידוש מפעים ומעורר מחשבה. מה יכול להצדיק כתיבה כמו "איילה, בלי מילת הדרכה מצדו, עיסתה את הזין שלו במיומנות ובהתמדה עד שהיה זקור לשביעות רצונה, ואז הכניסה אותו לתוכה. כמו שאר גופה היה גם הנרתיק שלה צר, והוא התקשה להתאפק וגמר די מהר." או: "השכיבה אותו, סימנה לו שששששש עם אצבע על השפתיים, הפשילה את התחתונים מתחת לשמלה שלה, שלפה את הזין שלו מתוך מכנסי הספורט, התיישבה עליו, כפתה את שתי ידיו מעל לראשו ונעה עצומת עיניים קדימה ואחורה", ועוד ועוד קטעים כאלה. אי אפשר שלא לתהות לצורך מה כל זה? אז מה אם יונתן חוקר את המיניות בתרבות המערבית? איך בדיוק מצדיק עיסוקו תיאורים וולגריים כאלה?

וקיימת בעיה חשובה נוספת, המודגשת ביותר בסיפור השני: המופרכות של קו העלילה המרכזי. כדי שלא לחטוא בספוילר לא אפרט למה בדיוק הכוונה. אומר רק שהבעיה שמציג יונתן אינה מתקבלת על הדעת. שהקושי שהוא מתמודד אתו במשך עשר שנים, הסוד הכמוס שהורס את חייו, פשוט לא סביר. לא ברור אם אנחנו אמורים בכלל להבין שיונתן, הלא הוא – אלכס שמנסה לספר את סיפור חייו לאיה באמצעות יונתן ורעיה – משקר גם הפעם, שכל הסיפור שלו הוא העמדת פנים ארוכה ולא משכנעת, או שהוא מתכוון ברצינות למה שהוא מספר. האפשרות השנייה סבירה יותר, כי אין שום תימוכין לאפשרות הראשונה, הסבירה, ההגיונית (והמעניינת) יותר.

על כל המבוכות הללו נוספת עוד מבוכה אחת קלה והיא קשורה במלאכים המלווים את בני האדם.  משעשעים התיאורים שבהם המלאכים הללו דומים למעין הארי פוטרים ש"ההנהלה" מאפשרת להם להפעיל קסמים מסוימים ולא אחרים, אבל כשהמלאך המספר מצטט פסוקים (יפים מאוד כשלעצמם!) מהתנ"ך כדי לחזק את טענותיו או דבריו, וכשאלה נשזרים בין תיאור פורנוגרפי אחד למשנהו, אי אפשר שלא לחוש אי נוחות.

עם כל זאת, יאמר לשבחו של כתב סתרים שהוא קריא מאוד, ולוא רק משום שהסיפור הראשון מזכיר סוד והסיפור השני חושף אותו. כמו כן, למרות אפקט ההזרה, ההבלחות הארס-פואטיות, המופיעות בסיפור הראשון בדמות הערותיה של האישה המתה לבעלה הכותב אותו, מעוררות עניין, כי הן מספרות משהו על תהליך הכתיבה עצמו. נראה כי חרף ההסתייגויות ימצא הרומן קהל קוראים אוהד.

 

2 מחשבות על “שושי בריינר, "כתב סתרים": מה גובר, המבוכה או העניין?”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s