"מעולם לא עלה בדעתנו שנצטרך להודות לאנתוני וינר," אמר היום דונלד טראמפ, שייבחר אולי בעוד כמה ימים לתפקיד נשיא ארצות הברית.

לפני שלוש שנים ניסה אותו אנתוני וינר להיבחר לתפקיד ראש עיריית ניו יורק. אז אמר עליו טראמפ: "אנחנו לא רוצים סוטים בניו יורק".

מערכת הבחירות ההיא תועדה מקרוב, מנקודת המבט של וינר, בסרט תיעודי שצולם אז, ויצא אל האקרנים השנה. בימים שהסרט צולם לא יכול היה איש להעלות על דעתו שמעשיו של אנתוני וינר עלולים לצמצם מאוד את סיכוייה של המועמדת המובילה, הילרי קלינטון, ושהיא עלולה לנחול תבוסה.

במבט לאחור הסרט מרתק במיוחד, כי הוא חושף את הדמות של איש מוזר ומפחיד שמעורר סימני שאלה רבים, לא רק כאלה שקשורים ישירות בו עצמו.

שנתיים לפני מערכת הבחירות על ראשות עיריית ניו יורק התברר שאנתוני וינר, חבר קונגרס יהודי ובעלה של הומה אבדין, העוזרת האישית הקרובה של הילרי קלינטון, שלח צילומי עירום שלו לנשים שונות.

"אני במקומו הייתי מתפטר," אמר אז אובמה. ואכן וינר התרחק לזמן מה מהעין הציבורית, אבל החליט לשוב לפוליטיקה. כשהפרשה פרצה לראשונה ב-2011 הייתה אשתו בהיריון עם בנם המשותף. וכשהחליט לשוב, עמדה הומה לצדו ותמכה בו לחלוטין. רגעים אישיים ופרטיים רבים הונצחו בסרט – בביתם של בני הזוג, במטבח שלהם, כשהם מכינים אוכל לבנם הפעוט, כשהם מתכננים את מערכת הבחירות. מדהים לראות את המבטים הרכים, אם גם נבוכים, ששולחת הומה אל אנתוני בשעה שהוא משחק בחדר הילדים עם בנם הקטן.

הסצנה הראשונה בסרט נראית כמעט מבוימת. כבר אז אנחנו מבינים שאנתוני וינר הוא אדם "שונה", יוצא דופן, שלא לומר – מוזר. הוא נראה נואם בקונגרס, ולמען האמת, מצטייר כלא שפוי. הוא צורח, חובט, משתולל כמו אדם בהתקף פסיכוטי, או לפחות היסטרי, שאיבד כל שליטה. על כך אמרה אחת הפרשניות בטלוויזיה: "אם נבחר באיש הזה לכל משרה שהיא – ראש עיר או לוכד כלבים, נהיה ראויים לממשלה שנקבל."

ואז אנחנו עדים לשיחות שמארגנת לו יועצת התקשורת שלו עם כתבים חשובים. "עשיתי דברים שיש להצטער עליהם, ועם כמה נשים," הוא מודה בראיונות טלפוניים, שולח לכל עבר התנצלויות לא כנות בעליל, ובה בעת מכרסם משהו שמונח על שולחן האוכל בביתו, משם מתנהלות השיחות. להצדקתו הוא קורא טקסט מוכן, ובו הוא מסביר שמעולם לא היה בחדר אחד עם הנשים שניהל אתן קשרים, לא בגד באשתו, לא נגע באף אחת, לא הרס נישואים של אף אחד, לא הלך לזונות, לא עקב אחרי אף אחת באופן מטריד, לא דיבר 'מלוכלך' עם הכפופות לו, שלא היה לו שום קשר גופני עם אף אחת, ושהוא ושותפותיו לחטא מעולם לא שהו באותו חדר. האם אלה הצדקות פנימיות כנות, או שמדובר בפסיכופט נטול מצפון ומועד לפורענות, שאינו מסוגל לנהוג בשפיות?

הומה רבת ההשפעה רוצה לראות את בעלה ניצל מהחרם החברתי שהוטל עליו. אנחנו עדים להתפתחות מערכת בחירות − משרד כמעט ריק שמתמלא לאטו בפעילים, בשיחות טלפון, בשלטי תמיכה. הומה אבדין שם תמיד. מסייעת ככל יכולתה. אשתו הטובה והמסורה. באירוע התרמה היא מסבירה עד כמה היא "אוהבת את עירה ומאמינה בבעלה". הוא בתורו מחמיא לה ואומר כי אילו התמודד נגדה, הייתה מביסה אותו בקלות. עם זאת כשרואים אותה צופה בו מהצד בשעה שהוא מדבר היא נראית עצובה, מבוישת, אולי אפילו  מרת נפש.

מרתק לראות מקרוב איך משכנעים אנשים לבחור בארצות הברית: בתהלוכות ובמצעדים, עם מועמד שמנופף בדגלים שונים, מפזז ברחובות, נוסע על פלטפורמה נגררת, מקושטת בסרטי נייר צבעוניים, מלווה במוזיקה לריקודים ומתחבק עם עוברי אורח. סיכוייו נראים טובים. ואז פורצת שוב שערורייה: אנתוני וינר שלח שוב תצלומים של אברי גופו המוצנעים. פעיליו נראים המומים. הוא כעוס. אבל אשתו ממשיכה לתמוך בו. היא מצטרפת אליו במסיבת העיתונאים שהוא מכנס. עומדת לצדו, מושפלת מבט, נבוכה, ובכל זאת מדברת על סליחה. וממשיכה לעזור לו במערכת הבחירות.

הציבור פחות סלחן. לועגים לו. מספרים על השיחות ה"מלוכלכות" שניהל, בכתב ובטלפון. מפרסמים צילומים משפילים, גם אם הם מפוקסלים. בפרטיות היחסית של ביתם (יש לזכור שצוות הקולנוענים המצלמים את הסרט התיעודי נוכח כל העת) הומה אבדין נראית עצובה עד בלי די. ברקע נשמעים פרשנים: "אנחנו רואים כאן קורבן של אלימות זוגית… הוא השפיל אותה שוב ושוב… מה המשמעות של בעל שמוכן כך לפגוע באשתו…"

בעלה לעומת זאת אינו נראה מוטרד במיוחד. הוא מתראיין בטלוויזיה ולועג למראיין ששואל אותו "מה לא בסדר אתך?" לבוחריו הוא מסביר שמבנה האישיות שבגללו נהג כפי שנהג, הוא זה שמאפשר לו להתגבר על המשבר. הוא פורץ בצחוק מוזר מאוד ומאיים על המראיין שיתחיל לפקוד אותו כל לילה ויבעט באחוריו, ואז פורץ שוב באותו צחקוק מוזר.

הציבור אינו משועשע. אנשים ממשיכים לתהות מדוע הומה נשארת אתו.

וינר מצדו ממשיך לתקוף. כשאזרח ברחוב מעז לומר לו שמוטב יהיה אם יסתלק מהחיים הציבוריים, תוקף אותו וינר בחמת זעם, צועק, משתולל, "אתה אל תשפוט אותי! אתה יודע מי שופט אותי?!…"  אין לו בושה. שום דבר לא מרתיע או מפחיד אותו. הקטע משודר בטלוויזיה. לא רק השדרנים המומים.

בשלב הזה הילרי קלינטן שוקלת להתמודד על תפקיד נשיא ארצות הברית. הציבור תוהה אם הומה אבדין תישאר נאמנה לבעלה, או תבחר ללוות את הילרי קלינטון, והאם תוכל לשלב בין שתי הנאמנויות. היא מחליטה להישאר עם שניהם. הילרי קלינטון אינה מציגה בפניה אולטימטום.

אנתוני וינר לא נבחר לתפקיד ראש עיריית ניו יורק. למעשה רק כ-4% מהקולות הגיעו אליו. הסרט התיעודי הסתיים. לא כן עלילותיו של האיש. שכן, כידוע, השנה, בעיצומה של מערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית, אנתוני וינר שלח שוב תצלומי עירום שלו, בין היתר לנערה בת 15. את אחד מהם צילם כשבנו בן הארבע שוכב לידו במיטה. הומה אבדין החליטה סוף סוף לעזוב את בעלה. אבל השבוע הסתבר שהשערורייה האמיתית עומדת עדיין לפתחו של העולם כולו. שכן במחשב המשותף לאנתוני וינר ולהומה אבדין התגלו אלפי הודעות דואר אלקטרוני מהשרת הפרטי של הילרי קלינטון.

הציבור האמריקני יתבקש בעוד כמה ימים לבחור בין הילרי קלינטון ששאיפותיה הפוליטיות החלו כשהייתה תלמידה בבית ספר תיכון והקשיבה לנאום של מרטין לותר קינג, לבין דונלד טראמפ הגזען (בתחילת הקריירה העסקית שלו הפסיד במשפט שבו הואשם באפליה גזעית שהייתה נהוגה בבנייני מגורים בבעלותו). בין הילרי שהחליטה להשלים עם הבגידות של בעלה, לבין טראמפ שהתרברב בשידור מוקלט בכך שהוא מרשה לעצמו לתקוף מינית נשים. בין מי שמייצגת שאיפות לשיתוף פעולה בינלאומי, למי שמטיף בגלוי לאלימות, מאיים שלא ישלים עם תוצאות הבחירות, אלא אם הוא עצמו ינצח, שרומז לחסידיו שהם יכולים להצביע כמה פעמים, ולשבש בכך את ההליך הדמוקרטי התקין.

"השם וינר נהפך לקללה בקרב בכירי המפלגה הדמוקרטית," נכתב אתמול בניו יורק טיימס, "הוא כמו חלום בלהות ששב וחוזר," צוטט אחד הבכירים הללו.

כמה אירוני ומצער לחשוב שאילו רק החליטה הומה אבדין להתרחק כבר לפני כמה שנים מהבעל השקרן, חסר המעצורים, התוקפני והבוגדני, אילו לא נהגה כמו הבוסית שלה, שגם היא הפגינה סלחנות יתרה, אילו שיקול הדעת של שתיהן היה שונה בקשר לגברים שעמם קשרו את חייהן, אולי לא היינו רואים את דונלד טראמפ המבעית חוגג כל כך, מרוב שמחה לאיד.

אבל מי יודע, אולי בכל זאת ולמרות הכול עוד נזכה לראות את הילרי כנשיאה הראשונה של ארצות הברית.

את הסרט הדוקומנטרי (למרבה הצער, בלי תרגום לעברית) אפשר לראות כאן במלואו: Weiner. הוא מרתק.