מיד אחרי שמגיעים לעמוד האחרון בספר וזרח הלילה (אילה בן-פורת, הוצאת כנרת), אין בררה אלא לחזור ולקרוא את העמודים הראשונים, ולא רק מכיוון שהרומן כתוב בצורה מעגלית, כך שמבחינת העלילה תחילתו היא בעצם סיומו של הסיפור, אלא בעיקר מכיוון שאחרי שמכירים את המספר קשה מאוד להיפרד ממנו. יש צורך להבין שוב, לעומק, היכן הוא נמצא עכשיו. להיזכר מה הוא מדווח, חווה, מרגיש, ואולי אפילו לנסות ולנחש מה צפוי לו בתום הקריאה. עד כדי כך נקשרים אל דמותו.
הדובר הוא נער צעיר, בן חמש עשרה, שפונה אלינו, הקוראים, במונולוג ארוך. הוא מספר לנו על עצמו, על משפחתו, על חייו. הדיבור שלו ישיר אמנם, אבל לאורך כל הסיפור מתקיים רחש פנימי של משמעויות כמו נסתרות. אין צורך במלאכת פענוח מסובכת, אבל שני הקולות הללו, החיצוני והעמוק, המדובר והמשתמע, יוצרים את הקונטרפונקט הנדרש מכל יצירת אמנות מורכבת.
הישגו של הספר גם בכך שהעילגות, כביכול, מוצגת למעשה ברהיטות מוסווה. כך למשל חותם מדי פעם הדובר קטע מדבריו באמירה "לא משנה." הוא מבטא בשתי המילים הללו את חוסר האונים שהוא חש, את חוסר היכולת שלו, כביכול, להסביר את עצמו. אבל למעשה הוא מצליח מאוד לנסח את תחושותיו ומחשבותיו, גם את אלה שאינן נאמרות במפורש, שמתקיימות מתחת לפני השטח, ומעניק לנו חוויה אתית ואסתטית.
וזרח הלילה כתוב במסורת של התפסן בשדה השיפון: מונולוג של נער פגוע, "בעייתי", כביכול, שבעצם חושף את האמת על העולם הסובב אותו. דווקא הוא, שאותו אנחנו פוגשים בתחילת הספר במוסד לעבריינים צעירים, נער שהחברה תובעת ממנו לעבור שיקום, הוא האדם הכי מוסרי בסביבה. הוא היחיד שרואה את הזולת. היחיד שמבחין בין טוב לרע. שלא רק מבחין בסבל של כל אחד מהסובבים אותו אלא גם חש בו, בעוצמה מצמיתה. הוא אדם מוסרי כי בעצם הוא היחיד שמגיש עזרה למי שזקוק לה. כי הוא היחיד שאכפת לו באמת. שדואג לכלבה שלו. שמתקומם נגד הרשעות והאכזריות שהוא עד להן, ומגיב אליהן בעוצמה יוצאת דופן.
על כל אלה הוא אינו מספר לנו ישירות. די בכך שנראה את העולם המשתקף מבעד לעיניו כדי שנבין ונלמד עליו עצמו, על רגישותו העצומה, ועל העוול והאטימות הבלתי נסבלים שהוא פוגש בלי הרף. אנחנו, הקוראים, משמשים עדים לנער הזה, שפונה אלינו, מספר לנו, משתף אותנו. עד כדי כך שההזדהות הבלתי נמנעת אתו מלמדת אותנו "מבפנים" מה חשים אלה המכונים "עברייני נוער" – הצעירים שנפלטו אל שולי החברה, המוזנחים, רגשית וגופנית, המתמכרים לסמים ולאלכוהול, אלה שחותכים את עצמם, כדי להרגיש את המציאות, אלה שמתנהגים באלימות, גונבים, פוגעים, הורסים ושוברים. הקריאה מבהירה לנו מה מניע אותם. מה מתחולל בנפשם. על אילו חסכים עליהם להתגבר. מדוע גם כשהם אוהבים אין להם בעצם סיכוי.
לא רק הרגש המובע בספר הזה משכנע, הכתיבה עצמה מדויקת בכל פרט, ובכלל זה, למשל, העברית, על שיבושיה ההכרחיים, נכונה לחלוטין, כמו גם השתלשלות המעשים שנראית בלתי נמנעת בדיעבד.
על גב הספר נכתב כי "השאלה הגדולה המובילה אתנו בספר הזה אינה 'מה יקרה' אלא 'מה יכול היה לקרות אחרת'". כך פחות או יותר הוא נפתח. בשאלה ששואלים את הנער מה יכולת לעשות אחרת, כדי למנוע את התוצאה הסופית המרה כל כך. והוא משיב ביושר שלא היה נוהג בצורה שונה. וזה הכאב האמיתי: הידיעה שהדברים המובאים בפנינו בספר הזה כל כך איומים וכל כך אמיתיים.
וזרח הלילה מזמן לקורא חוויה עמוקה ומשמעותית.
תודה עופרה. לא קראתי אך כל הביקורות על הספר הזה (באתר נוריתה יש שמונה) מעידות על עוצמתיות רבה. לי הביקורת שלך הזכירה ספר עוצמתי אחר, כיסא פנוי, של רולינג שטלטל אותי לגמרי ושגם בו, בין היתר, יש נערה שחותכת את עצמה.