היא עמדה על הבמה בהיכל התרבות, לבושה בשמלה ענקית ונפוחה שהסתירה לחלוטין את תווי גופה. לא היה ברור אם היא נטועה במקומה כי קשה לה לזוז, או מכיוון שאינה רוצה בכך. השנה הייתה 1988. היא הייתה אז רק בת 55, אבל נראתה כמי שהזִקנה – או אולי מחלה − הכריעה אותה. בעיתונים כתבו למחרת כי כעסה על זמרת החימום שהקדימה אותה. אכן, דידי בריג'ווטר, שהייתה אז בת 38, גנבה את ההצגה. היא פיזזה על הבמה, התקרבה אל שוליה, התיישבה ונשכבה, נעה בקלילות, פלרטטה עם הקהל. וכשנינה סימון, שההופעה העיקרית הייתה שלה, הגיעה, הקהל – שהיה אמור לדעת כי בא לשמוע את אחת הזמרות המופלאות שהיו אי פעם – הגיב לא רק באדישות, אלא אפילו באלימות. שורות של צופים קמו לנגד עיניה ונהרו אל מחוץ לאולם. ונינה סימון עמדה בלי נוע, שרה כמה שירים, והביטה באנשים חסרי הסבלנות והאיפוק ששילמו אמנם ממיטב כספם כדי לצפות בה, אבל לא אפשרו לה להמריא בשירתה ולקחת אותם אל היופי והעוצמה הרגשית שלה, וגם לא היססו או התביישו לפגוע באמנית הדגולה. היא הביטה בקהל בעיניים נוקבות, לא ויתרה על הנוכחות המלכותית הידועה שלה, והם, שהלכו שבי אחרי קלילותה של זמרת החימום, אמרו לה בלי מילים שאינם מעוניינים במה שיש לה להעניק להם.

נינה סימון ייעדה את עצמה מילדות להיות פסנתרנית קלאסית. חרף כישרונה הרב ולמרות העובדה שלמדה בגו'ליארד, לא התקבלה לבית ספר גבוה למוזיקה. (באחרית ימיה העניק לה אותו בית ספר תואר לשם כבוד). לא היה לה ספק שהסיבה לדחייה הייתה צבע עורה. את הקריירה שלה כזמרת החלה במקרה. כדי להתפרנס ניגנה בבארים,  ונאמר לה שאם גם תשיר, תקבל עוד כמה דולרים. היא שבתה את לבבות המאזינים לה. אבל, כאמור, בשיא הצלחתה, חשה שחייה ריקים מתוכן: היה לה צורך למצוא פשר לאמנותה. חלום חייה היה להיות פסנתרנית קלאסית ולנגן מוזיקה של באך בקרנגי הול, לא לשיר כדי לבדר אנשים. ואז הכירה את מלקום X ואת שאר פעילי התנועה לזכויות האזרח, אלה שנאבקו למען שוויון זכויות לשחורים באמריקה. בעלה, שתכנן את הצלחתה המסחרית, לא הבין את הצורך שלה לשיר כדי לצעוק את הכאב והמרי, כדי להתסיס, להניע את הצופים לפעול, להילחם, (להרוג!)

ב-1963 היא כתבה, שרה והקליטה את שיר הזעם והחֵמה "Mississippi Goddam", בתגובה לרצח של שחורים, ביניהם ילדים, באלבמה ובמיסיסיפי. את השיר ביצעה בקרנגי הול, בפני קהל צופים לבנים. הוא נהפך להמנונה של התנועה לשוויון זכויות. בחלק ממדינות הדרום אסרו להשמיע אותו. בתום אחת הצעדות המפורסמות מסלמה למונטגומרי, שבהן תבעו השחורים זכות בחירה, שרה סימון את השיר בפני קהל של 10,000 פעילים.

אחריו כתבה את "ארבע נשים", כאן בתרגומה של ננו שבתאי (התפרסם לראשונה במוסף תרבות של עיתון הארץ).

ארבע נשים

הָעוֹר שֶׁלִּי שָׁחֹר
הַזְּרוֹעוֹת שֶׁלִּי אֲרֻכּוֹת
הַשֵּׂעָר שֶׁלִּי צַמְרִירִי
הַגַּב שֶׁלִּי חָזָק
חָזָק מַסְפִּיק לָשֵׂאת אֶת הַכְּאֵב
שֶׁנִּגְרָם וְעוֹד פַּעַם נִגְרָם
אֵיךְ הֵם קוֹרְאִים לִי
קוֹרְאִים לִי דּוֹדָה שָׂרָה
הַשֵּׁם שֶׁלִּי — דּוֹדָה שָׂרָה

הָעוֹר שֶׁלִּי צָהֹב
הַשֵּׂעָר שֶׁלִּי אָרֹךְ
בָּרֶוַח שֶׁבֵּין שְׁנֵי עוֹלָמוֹת
שָׁם מְקוֹמִי
אָבִי הָיָה עָשִׁיר וְלָבָן
לַיְלָה אֶחָד מְאֻחָר
כָּפָה אֶת עַצְמוֹ
עַל אִמִּי
אֵיךְ הֵם קוֹרְאִים לִי
קוֹרְאִים לִי סַפְרוֹנְיָה
הַשֵּׁם שֶׁלִּי — סַפְרוֹנְיָה

הָעוֹר שֶׁלִּי שָׁזוּף
הַשֵּׂעָר שֶׁלִּי בָּרִיא
הַיְּרֵכַיִם שֶׁלִּי מַזְמִינוֹת
הַפֶּה שֶׁלִּי כְּמוֹ יַיִן
יַלְדָּה שֶׁל מִי אֲנִי?
שֶׁל כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כֶּסֶף לִקְנוֹת
אֵיךְ הֵם קוֹרְאִים לִי
קוֹרְאִים לִי מֹתֶק
הַשֵּׁם שֶׁלִּי — מֹתֶק

הָעוֹר שֶׁלִּי חוּם
הַסִּגְנוֹן שֶׁלִּי קָשֶׁה
אֲנִי אֶהֱרֹג אֶת הַבֵּן זוֹנָה הָרִאשׁוֹן שֶׁאֶרְאֶה
הַחַיִּים שֶׁלִּי הָיוּ מִדַּי קְשׁוּחִים
מַר לִי נוֹרָא בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים
כִּי הַהוֹרִים שֶׁלִּי הָיוּ עֲבָדִים
אֵיךְ הֵם קוֹרְאִים לִי
קוֹרְאִים לִי
פִּיצֵ'ס.

השיר מתאר את ייסוריהן וזעמן של ארבע נשים "צבעוניות" שנאלצות למכור את גופן כדי להתפרנס: "שחורה", "צהובה", "שזופה", "חומה". ארבע הנשים מרות נפש ושטופות שנאה. אף אחת מהן אינה זוכה להיקרא בשמה האמיתי. הן נושאות כינויים מתנשאים, מקטינים, שלא בחרו לעצמן, כאלה שאמורים לסכם את דמותן וכמו לצייר אותן בפנינו: ה"דודה" השחורה ולמודת הסבל; "ספרוניה", שכינויה נובע מהמילה saffron, כלומר כורכום, תבלין צהוב; "מותק" הדומה לילדה חמודה ומיותמת, שכל גבר יכול לקנות את גופה ופיצ'ס, שכינויה נובע מהמילה אפרסק באנגלית –  שוב  רמז לצבע העור.

ארבע הנשים הללו מתארת את כאבי הגוף והנפש –  גבה המיוסר של הראשונה; האונס שבעקבותיו נולדה השנייה: אביה העשיר והלבן כפה את עצמו על אמה; השלישית, זאת שאין לה אבא, היא הילדה האבודה של מי כל שמשלם, והרביעית, שהחיים הקשיחו אותה, כבר מוכנה להרוג את מי שפוגע בה, לנקום במי שהפך את הוריה לעבדים.

לאחר שהצטרפה לתנועה למען שוויון זכויות חשה נינה סימון שמצאה את ייעודה. כשבעלה התקומם נגד הנזק שהיא גורמת לקריירה שלה בפעילותה וכשנעשה אלים כלפיה, אפילו בנוכחות בתם הילדה הקטנה, עזבה נינה סימון את הבית, הבעל והבת הקטנה. עד אז חיו בשכנות ובידידות עמוקה, כמעט במעין קומונה, עם מלקולם X שהיה נשוי ואב לילדים רבים. בתה של נינה סימון התארחה אצל אותם חברים ביום שאמה הסתלקה, בלי להסביר לילדה מאומה, ניתקה כל קשר ונעדרה במשך שנה תמימה. אחרי שנה שבה סימון ולקחה אליה את בתה, אלא שאז, כך העידה הבת, החל גיהינום אחר בחייה. כשלא יכלה עוד להתמודד עם האלימות שספגה מאמה ניסתה, כשהייתה בת 14, להתאבד. לאחר שניצלה, נסה הבת מהבית ולא שבה עוד.

לימים הסבירה בתה של נינה סימון כי אמה אובחנה כבִּי-פֹּולָרית, כלומר כמי שלקתה במאניה-דיפרסיה. על פי אחד הסיפורים עליה הביעה סימון זעם לא רק בשירים וביחסה אל בתה: היא הייתה מסוגלת לנהוג באלימות של ממש גם כלפי זרים, עד כדי כך שירתה פעם על שכן שצחוקו הרגיז אותה, ופצעה אותו.

האם אפשר, מותר, צריך, לסלוח ליוצרת שהעשירה חיים של רבים כל כך ברחבי העולם, על מה שעוללה לבתה, או על שהטיפה למעשה לרצח, רק משום שאפשר להבין את מקורות הזעם שחשה?

בשנים האחרונות, זמן רב אחרי מותה ב-2003, זוכה נינה סימון למעין תחייה. שירים שלה מופיעים בפסי קול של סרטי קולנוע רבים ולמעשה מעולם לא נעלמו מהלב. אוהביה זוכרים לה לטובה את ביצועיה המופלאים כזמרת וכפסנתרנית וגם את השירים שכתבה בעצמה, כמו למשל את "ארבע נשים".