"בדומה לנאציזם,' […] הציונות היא תנועה תוקפנית ודינמית, ככל שהערבים ינסו לפייס את הציונות – לא יצליחו לספק את הדרישות הנוספות שתעלה מדי פעם," כתב אנוור נוסייבה, מדינאי פלסטיני, בספרו זיכרונות נוסייבה. את הדברים הללו מצטט תום שגב בספרו ימי הכלניות (כתר, 1999) כדי להאיר את עומק הפער בין שתי התנועות הלאומיות: הציונות והתנועה לעצמאות ערבית.

לא אחת נטען כי מדינת ישראל קמה במידה רבה בגלל – כמעט אפשר לומר בציניות איומה "בזכות" − מלחמת העולם השנייה או ליתר דיוק – השואה.

הספר ימי הכלניות מבהיר כי לא רק שהתפישה הזאת מוטעית, אלא שההיסטוריה מראה כי ההפך הוא הנכון. תום שגב עוקב בדקדקנות אחרי המהלכים שהובילו להקמת המדינה, החל בימיו האחרונים של השלטון העות'מני, מנוסתם של הטורקים, כניסתם של הבריטים, ימי המנדט בארץ ישראל, ועד להחלטה של האו"ם לחלק את הארץ בין שתי התנועות הלאומיות הניצות, בין יהודים וערבים, ועזיבתם של הבריטים.

מהדברים משתקפת עמדה ברורה מאוד של המחבר, שנוטה חסד לעמדתם של הבריטים בתולדות הסכסוך. על פי הערכותיו והמסמכים שהוא מצטט, מצטיירים לא מעט אנשי ממשל אנגליים כציונים ממש. עמדותיהם נבעו מכמה מקורות: התפישה המיסטית המעוגנת במקרא, המקשרת בין העם היהודי לארץ ישראל; התפישה התועלתנית, שלפיה מוטב לה לבריטניה להיעתר לדרישות היהדות הציונית, מתוך אמונה עמוקה שיש ליהדות העולם כוח אדיר, ושאנגליה תיפגע כלכלית ומדינית אם תתייצב כנגד הכוח הזה; ותפישה מוסרית: שיש צדק בדרישתם של היהודים למצוא לעצמם בית לאומי שבו יוכלו לשלוט בגורלם. מרתק לקרוא על מעורבותו של חיים ויצמן, שהצליח, בקסמו האישי הלא מבוטל, למצוא לעצמו מהלכים אל הדרגים הגבוהים ביותר באנגליה. ויצמן נהג להיפגש עם ראשי ממשלה ועם פקידי ציבור גבוהים, שהעריכו אותו והושפעו ממנו.

מלחמת העולם השנייה, טוען תום שגב, כרסמה בתפישת הכוח העצום של היהודים. השואה הוכיחה שאין להם מגן, ולכן אין צורך להיזהר מהם וּלְרַצות אותם. בימיו הראשונים של המנדט, כך מראה תום שגב, הייתה הטיה ברורה של האנגלים לטובת הציונות, שהתבטאה לא רק בהצהרת בלפור, אלא גם בניהול השוטף של ענייני האוכלוסייה המקומית. מכאן אפשר להסיק שאלמלא מלחמת העולם השנייה, יכול היה אולי לקום בית יהודי הרבה לפני שמדינת ישראל קמה, ואולי אפילו עם פחות שפיכות דמים.

אחרי מלחמת העולם השנייה חל מהפך, שהיו לו כמה גורמים: כאמור, איש לא האמין עוד בכוחם האדיר של היהודים. בשלב מסוים, עוד במהלך המלחמה, התברר שליהודים אין בררה אלא לתמוך בבריטניה, בעוד שהערבים יכלו לבחור צד, בריטניה או גרמניה (אכן, המופתי, כידוע, חבר להיטלר, ביקר אצלו והפציר בו להפציץ את היישוב היהודי בארץ ישראל. להיטלר היו באותה עת סדרי עדיפויות שונים). כתוצאה מכך יכול היה ראש ממשלת בריטניה לקבוע: "אם נגזר עלינו לפגוע באחד משני הצדדים − הבה נפגע ביהודים, לא בערבים". גם המחתרות היהודיות שהחלו במעשי טרור כנגד הבריטים המאיסו עליהם את השהות בארץ ישראל. מה עוד שעלותו של המנדט הסתברה כגבוהה, ואילו התועלת הכלכלית שלו הוטלה בספק. לכך נוספה גם תנועת ההתנגדות הערבית, שאין לזלזל, לדברי תום שגב, בהשפעתה. יהודים וערבים כאחת עשו הכול כדי לסלק מכאן את האנגלים, עד שהצליחו. לאנגלים היה ברור שמעתה ואילך יאלצו הצדדים לפתור את הסכסוך שלהם בעצמם. הם חזו את שפיכות הדמים הצפויה, וכמובן צדקו.

הקריאה בספר מרתקת. תום שגב מביא בפנינו את מה שמופיע בספרי היסטוריה כעובדות יבשות, אבל עושה זאת באופן שונה – באמצעות סיפוריהן האישיים של דמויות שחיו כאן במשך עשרות שנים, עד הקמת המדינה. חלקם אנשים ידועים ומוכרים מאוד, אחרים אלמוניים שתיעדו את חייהם במכתבים או ביומנים אישיים. שגב  מצטט את הדברים ומעבד אותם למכלול שיש בו דרמה סיפורית, לצד השחזור ההיסטורי העובדתי.

הספר שזור סיפורים אישיים נוגעים ללב, מרתקים, לפעמים מפחידים, השופכים אור על מה שהתרחש במקום הזה ועל האופן שבו השפיעו המהלכים ההיסטוריים על בני אדם. הנה, לדוגמה סיפור משעשע משהו על ימי התפר בין השלטון העות'מני לבריטי: יחידה צבאית בריטית הגיעה עד לפאתי ירושלים. הטורקים נסו על נפשם (תיאור הרעב העוני והמצוקה האיומה של אותם ימים מחריד ממש). המושל הערבי של ירושלים החליט שעליו לצאת אל האנגלים ולהיכנע באופן רשמי. הוא אלתר דגל לבן מסדין גדול, תלוי על מוט של מטאטא, ויצא לדרך. באחד השבילים פגש שני סרג'נטים אנגליים שמפקדם, שחשק בחביתה לארוחת הבוקר שלו, פקד עליהם למצוא לו כמה ביצים. המושל ביקש להיכנע. החיילים האנגליים לא הבינו מה הוא רוצה מחייהם וסירבו לקבל את כניעתו. יש עדות מצולמת שמוכיחה את אותו מפגש הזוי, והיא מופיעה בספר, לצד תצלומים רבים אחרים שבהם מתועדים דמויות ומצבים המתוארים בפרוטרוט.

קשה מאוד לקרוא את דבריו של נוסייבה המשווה בין הציונות לנאציזם. הוא לא הערבי היחיד שדברים שכתב מכאיבים מאוד לקורא הישראלי. כך למשל אדם בשם ח'ליל אל-סכאכיני, המופיע לאורך הספר כולו, ומצטייר כאדם בעל ערכים ועקרונות – הכנסת האורחים שלו שחייבה אותו להיעתר ליהודי שביקש מחסה בביתו, עלתה לו בסבל רב – כתב, בעיצומה של מלחמת העולם, כי היהודים שטבעו עם ספינת המעפילים סטרומה "לא היו פליטים: הם היו פולשים," ועוד הוסיף וכתב כי נוסעי האונייה היו "הרפתקנים". מי שזוכר שטבועי סטרומה היו ניצולי שואה שניסו להימלט למקום מבטחים, מי שאינו שוכח מה עלה בגורלם של מיליוני יהודים חפים מפשע שלא הצליחו לנוס ולהינצל, אינו יכול שלא לחוש פלצות למקרא דבריו של אל-סכאכיני.

לכך מצטרפים תיאורי הפרעות שעשו ערבים ביהודים בצפת, בירושלים, בתל אביב: מעין פוגרומים ספונטיים, שסימן ההיכר שלהם היה, כמו במזרח אירופה, ענני נוצות שעפו מתוך שמיכות פוך שהפורעים ריטשו לפני שרצחו, אנסו והתעללו.

יחד עם זאת, קשה גם לקרוא על ההתעללות שחוו ערבים ילידי הארץ ותושביה. למשל, תיאורי הפעולות של "הידיד", אורט וינגייט, קצין בריטי ציוני שהנהיג מעשי טרור, אי אפשר לכנות זאת בשם אחר, נגד ערבים, מעוררים פלצות לא פחותה.

נראה כי זוהי מהותה של הטרגדיה הישראלית: ההתנגשות האיומה בין שני צדדים שצודקים לחלוטין.