שמעון פרס: "לא איני צייד צמא דם"

שמעון פרס, זוכה פרס נובל לשלום, אדם שכיהן בשלל התפקידים הרמים ביותר במדינת ישראל והיה ידוע בצורך המתמיד שלו לפעול, שאפילו ממיטת חוליו בבית החולים שיבא תבע לחזור לעבודתו ולא הבין מדוע מגבילים את צעדיו, עד שיתאושש, לא הסתפק רק בפעילותו הציבורית. פרס הרבה גם לכתוב.

18 ספרי עיון יצאו תחת ידיו, ביניהם "קלע דוד" − על פיתוח יכולותיה הצבאיות של ישראל, "השלב הבא" − על הפעילות הביטחונית של מדינת ישראל, "מאה שנות ציונות – מה הלאה?" ששמו מעיד על תוכנו, ורבים אחרים, שעסקו בפוליטיקה ובמדיניות פנים וחוץ.

פרס אהב ספרות יפה והרבה לקרוא. ספרו "יומן קריאה" מעיד על כך: זוהי  אסופת התכתבויות  של פרס עם סופרים ומשוררים, ביניהם אורי צבי גרינברג, נתן אלתרמן, עמוס עוז, א.ב. יהושע, יהודית הנדל, דוד גרוסמן, ס. יזהר ואחרים.

אבל לא היה די לו בכך. את הצורך העמוק שהיה לו לכתוב גם שירים אפשר להבין אם חושבים על "הצליין החילוני", מושג שטבע יצחק אוורבוך אורפז, חתן פרס ישראל לספרות. אורפז ביקש להסביר כי חיים מלאים במשמעות, כאלה שיש בהם כיסופים חילוניים אל "ההיעדר", ויצירה, מאפשרים גאולה פנימית, נפשית, שהיא היפוכה של הייאוש. שמעון פרס הרבה להביע את אמונתו בעתיד טוב יותר, פעל רבות כדי לממש את תקוותיו, ועם זאת לא ויתר גם על הבעה אמנותית.

חלק משיריו הולחנו, ומיטב הזמרים ביצעו אותם. בשנת 2009, בימים שפרס כיהן כנשיא, ליקט המלחין קובי אושרת 12 משיריו, חלק מהם הלחין אושרת בעצמו ואת האחרים הלחינו מתי כספי, שלמה גרוניך, מירי מסיקה, ארקדי דוכין, יזהר כהן, אריק סיני ואחרים. האלבום, שנקרא "תפילה בדרך", עוטר בציוריו של הצייר ראובן רובין. הוא לא הגיע לחנויות, אלא רק לתחנות הרדיו.

לא מפתיע לגלות שחלק גדול משיריו של שמעון פרס נוגעים בעניינים כמו אלה שהעסיקו אותו בחייו הציבוריים. הנה למשל שיר שכתב ב2012, בעקבות ביקור בבית ספר בירושלים, שם ראה ילדי עולים. את השיר הקדיש לעולים מאתיופיה:

הן גדולות. הן בורקות.
כסנה שלא אוכל אלפי דורות.
קסמן מסתער ביופי נדיר
ואישון לציון כמה ומאיר
הלובן בעין – כפיסת חרמון
העפעף יורד עַנו ומצטדק.
ביחד, צפוף. ועצב מחבק
המרחק נחבא בהרים נמוגים.
וביתא ישראל לא נותק
ושמע ישראל לא שותק
המורשת נושמת. שלום לאוֹת
הדרך דלוקה, חתחתית מאוד
דולקים אחריך שוד ורשעה.
והעם הולך. חלקו מגיע
לנוף מכורה שאינו מרגיע
ברוך הגעגוע שהביאכם הלום
היה קשה. והגעתם כחלום
יופייך מסתער כפלא נדיר
בטעם עתיק. בנינוח צעיר.

פרס מתאר בשיר את יופיין של הנערות שראה בביקורו באותו בית ספר, ואת קשיי הדרך שבני העדה נאלצו להתמודד אתם בדרכם לישראל.

שיר אחר שכתב עוד בשנות השבעים, "שבחי קליה" מהלל את קסמו של קיבוץ קליה השוכן בצפון ים המלח.

מאחורי הקלעים של הכול, קליה מתאפרת

ארגמנית לעת שקיעה

אפורה בהרהוריה

כחולה מאד בשובלה

וחופיה מטושטשים,

גנדרנית במעמקיה

רחוקה מאד באופקיה.

עיר מקלט, מחוז דמיון, משלט של סוף,

מקווה נואשת.

הריה זכרים מחזריה שריריים, לא קרואים.

מאחורי הקלעים של הכול קליה מתאפרת.

 

ריחה עתיק

פיתוייה נינוחים

ניתן לנסוע אליה, אך אין להגיע עדיה,

עדי בערבה – תמונה מודרנית

דלוקה לפתע, אך לא מוצתת

דלוקה לפעמים, אך לא עלומה,

נוף בעתודה.

יפה כאישה ולוטה בעצב

מאחורי הקלעים של הכול קליה מתאפרת.

 

בשיר מתאר פרס את קליה כאילו הייתה אישה יפה ומפתה שההרים ה"שריריים" הסובבים מחזרים אחריה.

 

בשירו "תפילה בדרך" פונה הדובר אל מישהי בשאלה אינטימית כדי לברר אתה אם יש להם "סיכוי או ערך". הוא מדבר אליה "במוצבי כאב". הוא מערב את הזמן – מוצאי שבת, עם התחושה – הכאב שחש, ומסביר לה כי אינו "צייד צמא דם", לעולם לא יישבר ברוחו, מכל מפלה ישוב ויקום וגם על פי תהום לא יפסיק לחלום.

 

שאלתייך במוצאי הכאב
הלפנינו סיכוי או ערך
ובנושאי תפילה כורע פלא
נסת ונעלמת ראשית הדרך
לא איני צייד צמא דם
אף לא אדם נואש ותם
הרי נשבעתי לא תשבר אדם
וכי הנופל הוא זה שקם
ובעומדי על שפת לועך התהום
לא תפרם מלב רקמת התום
ובהשמע קול נפץ של חלום
עמדנו רך לנשר עוד נרום

 

 

האם הוא מדבר כאן אל אישה אהובה? אל ארצו למודת הסבל? אל שתיהן?

 

גם כשפרס כתב שירים אישיים, וידויים, על עצמו, אפשר לראות כיצד הוא נאחז במציאות קונקרטית, ישראלית, לא מפריד בינו לבין הארץ האהובה שבה חי ולמענה פעל. כך למשל בשירו "תל אביב":

 

בתל אביב הייתי נער
אחוז אהבה, מלא תום

בתל אביב גילתי סהר
תלוי ברחוב, בצהרי היום, תלוי
בתל אביב ידעתי צער
בערוב היום ואין חלום
בתל אביב נפתח לי שער
לערגות אתמול שבגרו פתאום

בתל אביב הייתי נער…

כשהוא מתאהב, חולם, עורג, עיניו רואות את העיר העברית הראשונה, ומה שהוא חש, רגשותיו של אחד ממייסדי המדינה, אינו מנותק ממנה, אלא צומח מתוכה: בתל אביב הוא גילה את הירח, בתל אביב הוא התאהב, התאכזב והתבגר, בתל אביב הוא המשיך להתגעגע.

אין ספק שרבים בציבור הישראלי יוסיפו להתגעגע אל אותו איש חולם, שכתב וגם חולל ועשה.

סיפורו של שיר x net

 

2 מחשבות על “שמעון פרס: "לא איני צייד צמא דם"”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s