דליה רביקוביץ', "זיכרונות חמים": מה גרם לכישלון חריף של הלב

גבר בשם לוי, מהנדס חשמל שעוסק בשעות הפנאי בכתיבת שירים, חוצה את הכביש לא הרחק מביתו שברמת גן. מכונית שנוסעת בפראות – ייתכן שנהגה שיכור – פוגעת בו. הוא נהרג. משם, מאותה התנגשות קטלנית, מתחילים חייה החדשים של ילדה קטנה, דליה רביקוביץ' שמה. היא בת שש. ההרוג הוא אביה, וכל היציבות שבחייה נעלמה עם מותו. אמנם באחד משיריה תיארה אותו כמחמיר: "קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן  / וְאַבָּא שֶלִּי הִכָּה אוֹתִי. / כָּל הָעוֹמְדִים צָחֲקוּ לַמַּרְאֶה, /  מַה שֶּסִּפַּרְתִּי אֱמֶת וְיַצִּיב", אבל היא הייתה כרוכה מאוד אחריו, חשה שהיה היחיד שהבין ללבה. למשל – כשהייתה רק בת שלוש הבחין ברגישותה היתרה. בראיון אתה סיפרה שלמעשה הכה אותה רק פעם אחת, וגם זאת מתוך מבוכה, כעונש על כך שהכתה ילדה שבבית הוריה התארחו.

הסתלקותו של האב ערערה את עולמה. עד כדי כך שיותר משישים שנה אחרי כן, כשנשאלה מתי בחייה הייתה הכי מאושרת, השיבה – עד גיל שש, והודתה שמשהו בתוכה המשיך כל החיים לצפות לשובו של האב. על מותו אפילו לא סיפרו לה. רק אמרו שנפצע קשה, או לפי גרסת אחיה – שנסע לחוץ לארץ. רק אחרי שנים הבינה שאביה איננו עוד. זה קרה בעקבות שיחה עם ילדה מכיתתה, לה גילתה שהיא חושדת שאביה מת. הילדה שידעה את האמת הגיבה בפליאה: מה, את לא יודעת?

"באותו היום התרסקה המשפחה", כתבה על מותו באחד מסיפוריה המאוחרים. אמה, שהייתה מטופלת לא רק בילדה בת השש אלא גם בתאומים בני חצי שנה, התקשתה להחזיק מעמד ולתפקד. שלושה חודשים אחרי מותו של לוי עברה המשפחה המיותמת לקיבוץ גבע. הילדה ראתה את אמה מבוהלת, מיואשת. נרדמת בבגדיה, בוכה ואבודה.

בקיבוץ לא התערתה. חשה שם מנודה. כשהייתה בת שלוש עשרה נשלחה לחיפה, וגרה אצל כמה משפחות אומנות. את תחושותיה מאותם ימים הביעה בשיר שהופיע בספרה השני, חורף קשה. שמו של השיר "זיכרונות חמים":

תָּאֵר לְךָ: רַק הָאָבָק לִוָּה אוֹתִי
וְלֹא הָיָה לִי מְלַוֶּה אַחֵר.
הוּא הָלַךְ אִתִּי לְגַן הַיְלָדִים
וְהָיָה מְסַכְסֵךְ אֶת שַׂעֲרוֹתַי
בִּימֵי יַלְדוּתִי הַחַמִּים בְּיוֹתֵר.

תָּאֵר לְךָ מִיהוּ שֶׁלִּוָּה אוֹתִי,
וּלְכָל חַבְרוֹתַי הָיָה אַחֵר.
בַּחֹרֶף, בִּפְרֹס עַרְסָלִים אֲיֻמִּים,
וְהָעֲנָנִים טוֹרְפִים אֶת צֵידָם,
תָּאֵר לְךָ מִיהוּ שֶׁלִּוָּה אוֹתִי
וְעַד כַּמָּה רָצִיתִי מְלַוֶּה אַחֵר.

זֵרְעוֹנֵי הָעֵצִים שִׁקְשְׁקוּ, וּלְשָׁעָה
נִתְאַוֵּיתִי לִשְׁכֹּן בִּיחִידוּת עִם הָרוּחַ.
לֵילוֹת רַבִּים הָיִיתִי הוֹזָה
עַל בָּתִּים אֲחָדִים, רְטֻבִּים מֵאַהֲבָה.
תָּאֵר לְךָ כַּמָּה הָיִיתִי מְקֻפַּחַת
שֶׁזֶּה הַמְלַוֶּה הַיָּחִיד שֶׁלִּי.

בִּימוֹת הַחַמְסִין הָיִיתִי מַפְלִיגָה
עַד עִיר בִּירָתָם שֶׁל הַלִּוְיְתָנִים.
הָיִיתִי מְלֵאָה הֶפְקֵרוּת מְאֻשֶּׁרֶת.
לֹא רָצִיתִי לָשׁוּב כָּל עוֹד בִּי רוּחִי,

אוּלָם בְּשׁוּבִי הָיִיתִי כְּעוֹרֵב
שֶׁנָּקֹטּוּ בוֹ קְרוֹבָיו הָעוֹרְבִים,
וְלֹא הָיָה לִי שׁוּם מְלַוֶּה,
וְרַק הָאָבָק לִוָּה אוֹתִי.

הדוברת פונה אל מישהו קרוב, מספרת לו על מצוקת ילדותה, מצפה שיבין ללבה כשהיא מתארת את הבדידות המרה שחשה. מי ליווה אותה בימות הקיץ, מי פרע את שיערה בליטוף מייסר? רק האבק, במקום ידם האוהבת של הורים. שניהם נעדרו. האב מת, לאם לא היה זמן לטפל במשפחה כי – כך העיד אחיה של רביקוביץ' – נאלצה לעבוד בפרך כדי להוכיח שלא הגיעה לקיבוץ כדי לנצל אותו. גם בחורף, כשהעננים הפחידו אותה כי נראו לה כטורפים, גם כשהשתוקקה למי שיגן עליה ויעניק לה ביטחון, גם כשראתה שלכל חברותיה יש מלווה אחר, היא התהלכה לבדה, חלמה על בית שאינו מלא באבק אלא רטוב מאהבה, על מקום שבו לא תחוש כה מקופחת וזנוחה.

דליה רביקוביץ' לקתה כל חייה בדיכאונות שאותם, תיארה כסבל מתמשך. פעמיים נישאה, אבל קשרי הנישואים הללו לא שרדו. כשנולד בנה וגדל מעט, לא הצליחה להחזיק בו, על אף אהבתה ומסירותה העמוקה, וכעבור כמה שנים נאלצה להתרחק ממנו, כי היו ימים שבהם לא הצליחה לקום מהמיטה. איך את מעבירה את הזמן? נהגו לשאול אותה. תשובתה הייתה: "בבוקר מחכה לערב, בערב מחכה לבוקר". כשמלאו חמש שנים למותה כתב עליה בנה, עידו קליר, באהבה רבה.

כשהייתה דליה רביקוביץ' בת 69 נמצאה מתה בביתה. הסְברה הראשונית הייתה שהתאבדה, אם כי נהגה להכריז כי מאז שנולד בנה, למרות הדחף הקיים בה, ברור לה שלא תעשה זאת, "בגלל שהחיים שלי כבר לא יכולים ממש להתרוקן".

בעקבות הנתיחה שלאחר המוות קבע הפתולוג כי "מותה נגרם קרוב לוודאי מכישלון חריף של הלב."

סיפורו של שיר x net

5 מחשבות על “דליה רביקוביץ', "זיכרונות חמים": מה גרם לכישלון חריף של הלב”

  1. תודה רבה עופרה. שוב סיפורו של שיר וחיי משוררת ברשומה אחת מרגשת. הזדמנות לחזור ולקרוא בכמה משיריה. לפי מה שהבנתי גם אם התחתנה רק פעמיים, היו לה שלושה קשרים משמעותיים. תודה גם על הקישור לכתבה של בנה, שהיא מאוד נוגעת ללב וכתובה בהומור עדין. דיכאון זוהי מחלה והלוואי וימצאו לה מזור.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s