זהו. הסתיימה הקריאה. יש להיפרד מאלנה ומלִילָה. מהרומן המונומנטלי, יותר מאלף עמודים אורכו, ומהמציאות החלופית שהוא מעניק. כמה צר על מי שאינו קורא איטלקית, או שפה אחרת שאליה הספר תורגם במלואו, ולכן נאלץ לחכות עכשיו עד שיופיעו התרגומים לעברית של הכרך השלישי והרביעי.

הספר השלם, המחולק לארבעה, הוא תופעה שקשה לעמוד על מלוא משמעותה ומורכבותה. מעין נס ספרותי יוצא דופן וחד פעמי. כל כולו סיפור בתוך סיפור,  מעלה לפעמים על הדעת מה שקורה כשמציבים מראה מול מראה עד שנוצרות אינספור השתקפויות, ולפעמים − בובת מטריושקה רוסית שמפתיעה בכל פעם שהיא חושפת את הבובה הנוספת, הטמונה בקודמתה.

הספר הזה, הסדרה הנאפוליטנית, מקיף חיים שלמים של שתי נשים, של בני המשפחות שלהן, הורים, אחים ואחיות, צאצאים, בני זוג, מחותנים, גיסים וגיסות, וגם שכנים ובני המשפחות שלהם. אחת הגיבורות העיקריות בספר היא העיר נאפולי ובעיקר שכונה מסוימת. בספר הרביעי אנו זוכים לקרוא על ההיסטוריה הרחוקה יותר של העיר, על העבר של המבנים שבה, על הדמויות שאכלסו אותה ופעלו בה. גם ההיסטוריה האיטלקית, הקרובה והרחוקה − פאשיזם, קומוניזם, סוציאליזם, סמים, מאפייה, ואפילו רעידת האדמה שהתרחשה בנאפולי בשנות השמונים − אינה משמשת רק רקע, יש לה תפקיד פעיל במתרחש. עמדות פוליטיות מניעות את האנשים החיים בין הדפים ומשפיעות על חייהן ועל גורלן. אנו עוקבים אחרי הדמויות, מילדותן עד בגרותן, עדים להתנהגות שלהן החל מהזמן שהיו תלמידים בבית ספר ועד לסיום הקריירה שלהם, על כל התהפוכות שהן עוברות, ועל ההשפעות ההדדיות שלהן. חיים שלמים, על כל הרבדים שלהם, לכודים בארבעת ספרי הסדרה הנאפוליטנית.

הספר מרבה לעסוק בבני אדם וביחסים ביניהם. הוא מביא בפנינו את כל קשת הרגשות האנושיים, שכמו בחיים אינן יציבות וקבועות, אלא נעות ומתחלפות, משתנות בלי הרף, מתעתעות ומבלבלות, וכל הזמן מפתיעות.

מתרחשים בספר תהליכים שאפשר לנסות ולהבין אותם רק בסיומו. הרבה קצוות נפגשים בדיעבד ומקבלים משמעות, וכמו בחיים יש גם חוטים שנשארים פרומים, בלי הבטחות שווא, בלי פתרונות קסומים.

כמה מהתהפוכות מעוררות פלצות ותדהמה. שום דבר אינו מובן מאליו או צפוי. הקורא מיטלטל כמו על נחשולי ענק שנושאים אותו לכל עבר, ועם זאת אי אפשר שלא לסמוך על הסופרת שתיקח אותנו אל הסוף, המתחבר אל ההתחלה בחוטים של פלא.

מרתק תיאור צמיחתה של הסופרת, החל בילדות, האופן שבו הכשירה את עצמה לייעודה, התחלת הקריירה שלה ככותבת, ההצלחות והכישלונות, הצורך שלה בהכרה, העלבונות והפחדים. לא רק את עולמה הרגשי המורכב אנו מכירים מקרוב, אלא גם את הדרך שעברה כדי להיעשות סופרת מצליחה. שוב ושוב מתעוררת התחושה שאלנה פרנטה כותבת באמת על עצמה. ולא סתם, אלא כותבת על הספר שאותו היא כותבת, כמו יודעת מראש מה תחוש, מה יקרה, מה צפוי, מה המשמעות של דבריה. היא כותבת ספר על נאפולי ועל סופרת שכותבת ספר על נאפולי. היא כותבת ספר על הצלחתה של סופרת שכותבת על הצלחתה. ושוב אי אפשר שלא לתהות: האם היא כותבת על עצמה?

אין ספק שהמסתורין האופפים את זהותה מוסיף נדבכים של סקרנות ועניין. האם היא מסרבת להזדהות כי הסיפור אמיתי על כל פרטיו? על אותה חברה, לִילָה? על עצמה? על ילדיהן? על בני הזוג? האם היא מגינה באלמוניותה על אחרים, או על עצמה? על חייה או על סודות של אהוביה? האם הפירוט מעורר ההשתאות של כל פרט בחייהן של הדמויות מעיד על זיכרון מופלא? או על כושר המצאה יוצא דופן?

ואולי בכל זאת אינה אלא גבר, כנראה מישהו שחווה את תהליך ההפיכה לסופר מוכר, אם כי לא את ההתנסויות הנשיות כל כך המובאות בפנינו? ואולי אף גבר לא היה מסוגל לתאר אותן בדייקנות כזאת?

כמובן שהיחסים בין אלנה ולילה הם מרכזו של הספר. עוצמתן של האהבה והקנאה, הקרבה והריחוק, התמיכה האינסופית והכאב שהן מסבות זו לזו. "האחת בהירה, האחרת כהה, האחת רגועה, האחרת חרדה, האחת חביבה, האחרת מרושעת, שני הפכים מאוחדים." (תרגמתי מהגרסה האנגלית). שוב ושוב נאלצת אלנה להשוות את עצמה לחברתה. למדוד את כוחה על פי לילה. לבדוק לאן יכלה להגיע חברתה אלמלא החיים שהועידו לה להינשא מוקדם מדי, ולוותר על הלימודים החיוניים כל כך, על פי הספר, כי רק הם מאפשרים את היציאה מהשכונה וממגבלותיה אל העולם ואפשרויותיו. כמו שג'ויס נס על נפשו מדבלין, כך גם הדוברת, אלנה גרקו, חייבת להתרחק מהשכונה כדי לצמוח. אבל בניגוד לג'ויס, השכונה מושכת אותה בחזרה. כדי שתספר עליה, כדי שהעולם, ובעצם גם היא עצמה, ידע מה משמעותה של העיר, מה היא מעוללת ומה היא מחוללת.

בערוב ימיה חוששת הסופרת אלנה גרקו כי אלפי הדפים שכתבה יישכחו, בסופו של דבר. אמנם זכתה ליהנות מהצלחתה בעודה בחיים, אבל היא מאמינה שגדולתה מוגבלת. שבעוד מאות שנים לא יקראו עוד את ספריה. שגורלה אינו טוב מזה של אחת הנשים בשכונה שמתה, עלובה ונשכחת, באיזה גן ציבורי. האם אלה חששותיה של הסופרת אלנה פרנטה? האם הם מוצדקים? נראה שאלה מחשבות של סופרת חשובה, שכבר עסוקה בספקות הנוגעים בנצחיות של יצירתה. אי אפשר כמובן להשיב על שאלתה ולהבטיח לה שגדולתה תוכר גם בעוד מאות שנים. עם זאת, בהווה היא ברורה ושרירה וקיימת.

The Story of the Lost Child
Translated from the Italian by Ann Goldstein